משחק משוגע. ביל סימונס אמר לפני הסדרה שהקצב המהיר שאינדיאנה כופה יכול דוקא להכניס את בוסטון לקצב. זה אולי נכון מול רוב הקבוצות בליגה, אני לא חושב שזה נכון מול הפייסרס שהשיגו אינספור נקודות קלות בסמי-טרנזישן.
המשחק נפתח ב12-0 לבוסטון ומשם שתי הקבוצות רצו ספרינט עד סיום המחצית הראשונה. כמעט בלי שום עצירות ועבירות, הכדור עף קדימה אחרי סל והפייסרס דייקו היטב מחוץ לקשת, טרנר קלע 3 שלשות במשחק שהרגישו כמו 6 והם הצליחו להדביק את הפיגור עם שוויון 64. תוך כדי הקצב חרבו דרבו הזה היו לאינדיאנה כמה מהפוזשנים הכי יפים שתראו מבחינת הנעת כדור עם 2-3 טאץ' פאס בדרך ללייאפ/דאנק.
ברבע השלישי אחוזי השלשות קצת התיישרו ובוסטון בנתה לעצמה בחזרה את היתרון. בדומה למחצית הראשונה הכניסה של מקונל לקראת סיום הרבע הופכת את המומנטום לכיוון של אינדי. אני חושב שהוא מחזיק כרגע בתואר של הרכז המחליף הטוב בליגה, האימפקט שיש לו על המשחק (לדקות קצובות) הוא אפילו יותר מזה.
הליבורטון קלע שתי שלשות בלתי אפשריות בסופי רבעים 2 ו3 שבדרך כלל מנבאות אפסט.
ברבע האחרון קצב המשחק הואט יש שיאמרו באופן טבעי, לדעתי זה עשה טוב לבוסטון. קודם כל יש להם יתרונות מיסמאץ' גדולים- הולידיי לוקח את הליבורטון עם הגב לסל מקשת השלוש ועד הטבעת תוך שתי שניות בערך. גם לטייטום ובראון יתרון סייז משמעותי עליו ועל נמבהארד. יותר מזה אוסיף שהסלטיקס נוטים להיסחף לזריקות נמהרות, כאילו שאם יש לך חלון של חצי שנייה להעיף שלשה אתה חייב להרים אותה. אני מבין שצריך לשמר מנטליות אגרסיבית אבל זה חצה את גבול הטעם הטוב. אפשר לשחק בצורה יותר מכוונת, למשוך עזרה, לתת סווינג סווינג ולעלות בנוחות למבט פנוי. טייטום וג'יילן ניסו לקחת על עצמם את המשחק בסיום אבל עשו שטויות, איבדו כדורים ולמעשה הפוזשנים הטובים יותר של בוסטון בקלאץ' היו בידיים של וויט וג'רו. ההבדל המהותי הוא שההתקפה של אינדיאנה נראתה פתאום הרבה פחות מאיימת עם שחקני אחד על אחד לא וואו. סיאקם קלע שני ג'אמפרים ואחריו נמבהארד עם סלים גדולים שממשיכים לבנות לו מוניטין של שחקן קלאץ' אמיתי. כל זה היה אמור להספיק לולא קומדיה של טעויות מצדה של אינדיאנה עם שני איבודים הזויים ברציפות. כך יצא שבוסטון קיבלה 3 הזדמנויות להשוות, בניסיון השלישי זה הצליח עם שלשה קשה של בראון שכפתה הארכה.
בהארכה הסלטיקס היו עדיפים, טייטום שהושמץ ללא הפסקה ע"י צוות השידור הישראלי מצא חזרה את הרית'ם שלו וזה גם קשור בכך שנייסמית' יצא ב6 עבירות. בסיום 133-128 בוסטון.
הולידיי לטעמי היה המצטיין במשחק. ניצל את יתרון הסייז שלו ונכנס הרבה לצבע. הגנתית היו לו כמה פאשלות מול האלי ומקונל אבל בסיום השיג מולם עצירות מפתח, רוב הזמן הוא שמר על סיאקם ועשה עבודה יפה. הוא ה-ברומטר של בוסטון והם עלו למאזן 30-1 במשחקים בהם הוא קולע 14+. אני חושד שהמאזן הזה קצת יהרס בהמשך הסדרה.
טייטום בא והלך אבל סיים עם 36 נקודות והפלוס/מינוס הכי טוב על המגרש. והחמאסניק ששם את הסל החשוב במשחק גם שווה אזכור.
בפייסרס הליבורטון הוביל והיה מצוין בהתקפה אבל הוא כל כך חלש בהגנה שלא מעט מזה מתקזז. לקראת הסיום עשה מספר טעויות לא אופייניות. חוסר ניסיון בעגה המקצועית. סיאקם וטרנר השלימו ביג ת'רי התקפי שגם נותן איזשהו מימד של הלפ דיפנס.
לא יודע איפה להוסיף את זה אבל היה שיפוט ביתי במשחק הזה, בוסטון היו מפסידים ברגוליישן בלעדיו.
אחלה של סיפתח לגמרים האיזוריים. הייתי שמח אם הפייסרס היו מלחיצים את בוסטון מההתחלה אבל הם בכל מקרה ימשיכו לשחק משוחרר ולא נופלים מהם מהותית בראן אנד גאן. השאלה היא האם בוסטון תנסה לשנות את אופי המשחק או שמיזולה חושב שכל מה שהיה חסר להם כאן זה שלא לקחו מספיק שלשות.
המשחק נפתח ב12-0 לבוסטון ומשם שתי הקבוצות רצו ספרינט עד סיום המחצית הראשונה. כמעט בלי שום עצירות ועבירות, הכדור עף קדימה אחרי סל והפייסרס דייקו היטב מחוץ לקשת, טרנר קלע 3 שלשות במשחק שהרגישו כמו 6 והם הצליחו להדביק את הפיגור עם שוויון 64. תוך כדי הקצב חרבו דרבו הזה היו לאינדיאנה כמה מהפוזשנים הכי יפים שתראו מבחינת הנעת כדור עם 2-3 טאץ' פאס בדרך ללייאפ/דאנק.
ברבע השלישי אחוזי השלשות קצת התיישרו ובוסטון בנתה לעצמה בחזרה את היתרון. בדומה למחצית הראשונה הכניסה של מקונל לקראת סיום הרבע הופכת את המומנטום לכיוון של אינדי. אני חושב שהוא מחזיק כרגע בתואר של הרכז המחליף הטוב בליגה, האימפקט שיש לו על המשחק (לדקות קצובות) הוא אפילו יותר מזה.
הליבורטון קלע שתי שלשות בלתי אפשריות בסופי רבעים 2 ו3 שבדרך כלל מנבאות אפסט.
ברבע האחרון קצב המשחק הואט יש שיאמרו באופן טבעי, לדעתי זה עשה טוב לבוסטון. קודם כל יש להם יתרונות מיסמאץ' גדולים- הולידיי לוקח את הליבורטון עם הגב לסל מקשת השלוש ועד הטבעת תוך שתי שניות בערך. גם לטייטום ובראון יתרון סייז משמעותי עליו ועל נמבהארד. יותר מזה אוסיף שהסלטיקס נוטים להיסחף לזריקות נמהרות, כאילו שאם יש לך חלון של חצי שנייה להעיף שלשה אתה חייב להרים אותה. אני מבין שצריך לשמר מנטליות אגרסיבית אבל זה חצה את גבול הטעם הטוב. אפשר לשחק בצורה יותר מכוונת, למשוך עזרה, לתת סווינג סווינג ולעלות בנוחות למבט פנוי. טייטום וג'יילן ניסו לקחת על עצמם את המשחק בסיום אבל עשו שטויות, איבדו כדורים ולמעשה הפוזשנים הטובים יותר של בוסטון בקלאץ' היו בידיים של וויט וג'רו. ההבדל המהותי הוא שההתקפה של אינדיאנה נראתה פתאום הרבה פחות מאיימת עם שחקני אחד על אחד לא וואו. סיאקם קלע שני ג'אמפרים ואחריו נמבהארד עם סלים גדולים שממשיכים לבנות לו מוניטין של שחקן קלאץ' אמיתי. כל זה היה אמור להספיק לולא קומדיה של טעויות מצדה של אינדיאנה עם שני איבודים הזויים ברציפות. כך יצא שבוסטון קיבלה 3 הזדמנויות להשוות, בניסיון השלישי זה הצליח עם שלשה קשה של בראון שכפתה הארכה.
בהארכה הסלטיקס היו עדיפים, טייטום שהושמץ ללא הפסקה ע"י צוות השידור הישראלי מצא חזרה את הרית'ם שלו וזה גם קשור בכך שנייסמית' יצא ב6 עבירות. בסיום 133-128 בוסטון.
הולידיי לטעמי היה המצטיין במשחק. ניצל את יתרון הסייז שלו ונכנס הרבה לצבע. הגנתית היו לו כמה פאשלות מול האלי ומקונל אבל בסיום השיג מולם עצירות מפתח, רוב הזמן הוא שמר על סיאקם ועשה עבודה יפה. הוא ה-ברומטר של בוסטון והם עלו למאזן 30-1 במשחקים בהם הוא קולע 14+. אני חושד שהמאזן הזה קצת יהרס בהמשך הסדרה.
טייטום בא והלך אבל סיים עם 36 נקודות והפלוס/מינוס הכי טוב על המגרש. והחמאסניק ששם את הסל החשוב במשחק גם שווה אזכור.
בפייסרס הליבורטון הוביל והיה מצוין בהתקפה אבל הוא כל כך חלש בהגנה שלא מעט מזה מתקזז. לקראת הסיום עשה מספר טעויות לא אופייניות. חוסר ניסיון בעגה המקצועית. סיאקם וטרנר השלימו ביג ת'רי התקפי שגם נותן איזשהו מימד של הלפ דיפנס.
לא יודע איפה להוסיף את זה אבל היה שיפוט ביתי במשחק הזה, בוסטון היו מפסידים ברגוליישן בלעדיו.
אחלה של סיפתח לגמרים האיזוריים. הייתי שמח אם הפייסרס היו מלחיצים את בוסטון מההתחלה אבל הם בכל מקרה ימשיכו לשחק משוחרר ולא נופלים מהם מהותית בראן אנד גאן. השאלה היא האם בוסטון תנסה לשנות את אופי המשחק או שמיזולה חושב שכל מה שהיה חסר להם כאן זה שלא לקחו מספיק שלשות.