בויידם ועוד משהו
החלטתי היום בפרץ לא מוסבר של אי עצלות לסדר את החדר השלב הראשון היה לסדר את כל חוברות הנשיונל גיאוגרפיק בעברית שיש לנו. כלכך התלהבו ההורים שלי מהגרסה הישראלית עד שעשו מינוי כבר מההתחלה, ובספירה מהירה התברר שצברתי כבר 32 חוברת על שלל מפותיהן נספחיהן, והן שכנו לי בשמחה ובחדווה בחשכת המגירה שלי. לאט לאט המגירה תפחה לי וכבר חישבה להישבר, אז רציתי להעביר אותן למעלה למין מדף מכוער שישעליו המון דברים שהם לא שלי והמון דברים ישנים מקום המדינה (יותר נכון, משחרור אילת). עברתי על כל הדברים הישנים ומצאתי קלסר של אבא שלי שבו הוא שמר כל מיני קבלות על רכישות שהוא רכש בעבר. הגעתי לשנת 71 (!) כשהם קנו מכונת תפירה. אני חושבת לעצמי, מה לעזאזל, זו כפייתיות לא נורמלית. יש גם קבלות עדכניות של לפני כמה חודשים. כל פעם הוא מכניס לשם משהו, וזה יוצר קלסר עבה מאוד. תמיד ידעתי שהחינוך הגרמני של הורים שלו השפיע עליו מאוד, אבל עד כדי כך? עוד מוזר הוא שרק הוא יצא ככה מבין כל האחים והאחות. הם כלכך נחמדים ורגועים, והוא כלכך ייקה. אחת הקבלות שהיו שם העלת חיוך על פני. ב20 בפבואר 1991, קנו לי את המחשב הראשון שלי! כשהייתי בת 7. איזה יופי זה. אני זוכרת את היום הזה, הלכנו למשביר לצרכן (היה שם פעם מחלקה של מחשבים, זה עבר ממזמן)וקנינו את המחשב שהיה הכי עדכני בחנות באותה תקופה - 8 מגה הרץ, 16 עם לחצן הטורבו (זוכרים שהיה פעם דבר כזה), בלי דיסק קשיח, עם כונן חמש ורבע אינץ, אפילו היה לו מסך VGA. אכן אטרקציה לאומית. בשביל להפעיל את המחשב היה צריך להכניס דיסק הפעלה עם תוכנת דוס ורק אז היה אפשר לשחק משחקים שונים, וכמובן תוכנת מעבד התמלילים איינשטיין האלמותית. אני עדיין חושבת שהיא הייתה יותר טובה מקיוטקסט הישן. איזה יופי של גרוטאה זו הייתה. אוי, כמעט שכחתי, מדפסת הסיכות הנפלאה שהייתה לי, נדמה לי היא הייתה מתוצרת אפסון, אבל אל תתפסו אותי במילה. היא עדיין קיימת באחד הארונות שלנו. עוד כמה שנים יהיה אפשר להכניס אותה למוזיאון. והדבר האחרון שמצאתי היה מחברות של אחותי הגדולה מימי כיתה יב`. אם אתם שואלים את עצמכם מה העניין הגדול במחברות, אז זה בגלל שהיא היום בת 30... איזה יופי זה לסדר את החדר פעם בשנתיים. נ.ב. כבר לא כואב לי כלכך העגיל, הוא נרפה ממש מהר, וסופסוף אני מסוגלת לאכול. היום, אחרי שקיבלנו תעודות הלכתי אל אימא שלי (היא עובדת כמזכירה בבי``ס). בדיוק לפני שסיפרתי לה, המנהלת נכנסה ואמרה לי, ``יוו רוני, איזה יופי העגיל שלך...`` צילמו אותי במסיבה שהייתה כשלא אמרו לי שהולכים להראות את זה לצוות המורים. אימא שלי מיד דפקה בי מבט. ``על מה את מדברת?`` ``על העגיל בלשון, כמובן``, עונה המנהלת הלא כלכך קולטת רמזים שלי... אימא שלי ממש התפלצה. אני לא ראיתי אותה מעולם ככה. זה היה ממש מפחיד. אולי גולדי מכיר את האופי הנוח של אימא שלי, היא באמת אישה נעימה לבריות בד``כ, אבל ככה, זה היה ממש מאה שמונים מעלות מעצמה. היא התחילה לבכות ולאיים, ולשתולל. נורא מפחיד. בכלל ההורים שלי זה סיפור מההפטרה.. עכשיו נראה מה יקרה. ביקשתי ממנה שלא תספר לאבא שלי, כי איתו יכולה להיות ממש בעיה, נקווה שהיא תעשה זאת.
החלטתי היום בפרץ לא מוסבר של אי עצלות לסדר את החדר השלב הראשון היה לסדר את כל חוברות הנשיונל גיאוגרפיק בעברית שיש לנו. כלכך התלהבו ההורים שלי מהגרסה הישראלית עד שעשו מינוי כבר מההתחלה, ובספירה מהירה התברר שצברתי כבר 32 חוברת על שלל מפותיהן נספחיהן, והן שכנו לי בשמחה ובחדווה בחשכת המגירה שלי. לאט לאט המגירה תפחה לי וכבר חישבה להישבר, אז רציתי להעביר אותן למעלה למין מדף מכוער שישעליו המון דברים שהם לא שלי והמון דברים ישנים מקום המדינה (יותר נכון, משחרור אילת). עברתי על כל הדברים הישנים ומצאתי קלסר של אבא שלי שבו הוא שמר כל מיני קבלות על רכישות שהוא רכש בעבר. הגעתי לשנת 71 (!) כשהם קנו מכונת תפירה. אני חושבת לעצמי, מה לעזאזל, זו כפייתיות לא נורמלית. יש גם קבלות עדכניות של לפני כמה חודשים. כל פעם הוא מכניס לשם משהו, וזה יוצר קלסר עבה מאוד. תמיד ידעתי שהחינוך הגרמני של הורים שלו השפיע עליו מאוד, אבל עד כדי כך? עוד מוזר הוא שרק הוא יצא ככה מבין כל האחים והאחות. הם כלכך נחמדים ורגועים, והוא כלכך ייקה. אחת הקבלות שהיו שם העלת חיוך על פני. ב20 בפבואר 1991, קנו לי את המחשב הראשון שלי! כשהייתי בת 7. איזה יופי זה. אני זוכרת את היום הזה, הלכנו למשביר לצרכן (היה שם פעם מחלקה של מחשבים, זה עבר ממזמן)וקנינו את המחשב שהיה הכי עדכני בחנות באותה תקופה - 8 מגה הרץ, 16 עם לחצן הטורבו (זוכרים שהיה פעם דבר כזה), בלי דיסק קשיח, עם כונן חמש ורבע אינץ, אפילו היה לו מסך VGA. אכן אטרקציה לאומית. בשביל להפעיל את המחשב היה צריך להכניס דיסק הפעלה עם תוכנת דוס ורק אז היה אפשר לשחק משחקים שונים, וכמובן תוכנת מעבד התמלילים איינשטיין האלמותית. אני עדיין חושבת שהיא הייתה יותר טובה מקיוטקסט הישן. איזה יופי של גרוטאה זו הייתה. אוי, כמעט שכחתי, מדפסת הסיכות הנפלאה שהייתה לי, נדמה לי היא הייתה מתוצרת אפסון, אבל אל תתפסו אותי במילה. היא עדיין קיימת באחד הארונות שלנו. עוד כמה שנים יהיה אפשר להכניס אותה למוזיאון. והדבר האחרון שמצאתי היה מחברות של אחותי הגדולה מימי כיתה יב`. אם אתם שואלים את עצמכם מה העניין הגדול במחברות, אז זה בגלל שהיא היום בת 30... איזה יופי זה לסדר את החדר פעם בשנתיים. נ.ב. כבר לא כואב לי כלכך העגיל, הוא נרפה ממש מהר, וסופסוף אני מסוגלת לאכול. היום, אחרי שקיבלנו תעודות הלכתי אל אימא שלי (היא עובדת כמזכירה בבי``ס). בדיוק לפני שסיפרתי לה, המנהלת נכנסה ואמרה לי, ``יוו רוני, איזה יופי העגיל שלך...`` צילמו אותי במסיבה שהייתה כשלא אמרו לי שהולכים להראות את זה לצוות המורים. אימא שלי מיד דפקה בי מבט. ``על מה את מדברת?`` ``על העגיל בלשון, כמובן``, עונה המנהלת הלא כלכך קולטת רמזים שלי... אימא שלי ממש התפלצה. אני לא ראיתי אותה מעולם ככה. זה היה ממש מפחיד. אולי גולדי מכיר את האופי הנוח של אימא שלי, היא באמת אישה נעימה לבריות בד``כ, אבל ככה, זה היה ממש מאה שמונים מעלות מעצמה. היא התחילה לבכות ולאיים, ולשתולל. נורא מפחיד. בכלל ההורים שלי זה סיפור מההפטרה.. עכשיו נראה מה יקרה. ביקשתי ממנה שלא תספר לאבא שלי, כי איתו יכולה להיות ממש בעיה, נקווה שהיא תעשה זאת.