בויאקה- ביקורת
בגלל כל הבקשות במסרים ובאייסי, הנה זה. הביקורת שלי לדיסק (נקווה שההראשון) של בויאקה. בויאקה היא הרכב היפ הופ ישראלי הראשון מסוגו, בו חברים רק ראפרים ששרים על מקצב חוזר מוקלט מראש- לפי מיטב המסורת של ההיפ הופ (בניגוד לשב"ק ס' ששילבה נגינה חיה וסיגנונות מוסיקה שונים). עד כתיבת הביקורת המאוחרת הזאת, ההרכב הספיק לקחת הפסקת זמן ולהתפרק בחלקו, עם שמועה שיקרית לחבר חדש. שלושה חברים בלהקה- נימרוד רשף שהוכיח את כישרון הראפ האדיר שלו בדיסק השני של שב"ק ס'- "בעטיפה של ממתק", קוטג' המוכר מהפירסומת לסלקום וקוואמי דה-לה פוקס שמגיש את תוכניות הרדיו "הקצה" ו"עסק שחור" ביחד עם לירון תאני. השילוב של שני מטורפים מצחיקים ואחד סתם קול, כולם עם אהבה למוסיקה שחורה- יכול בהחלט להניב דיסק פצצתי, שיעזור לצמחיתה של סצינת הראפ הישראלי הצעירה. אחרי שמיעה ראשונה של התקליט במלואו הדבר הראשון שקופץ לראש זאת העובדה שקיימים כאן מעט שירים. בסך הכל 9 שירים פלוס רימיקס אחד, חלק קטן מגירסה ראשונית ל-"כסף קל", והרבה קטעי מעבר. נכון שיכלנו לבקש עוד רצועות (שאולי יצדיקו את הזמן הממושך שלקח לשחרר את האלבום) אבל בהחלט אפשר להסתפק במה שמוצא כאן. המטרה הכללית של בויאקה היא לעשות שמח, ובמדינה כמו שלנו זוהי מטלה לא פשוטה, וכל העושה אותו הרי הוא מבורך. ללא ספק המטרה הושגה כאן- כאשר כל הקטעים מוגשים ברוח טובה, בין אם הם שירי מסיבות מוצהרים, שירי הלל עצמי , או יציאות שונות כמו מתיחת ביקורת חברתית על המצב בכבישים בשיר "טרנטה" או פורקן עצבים בשיר "טרף קל". אם כן פילוסופיות ודברי חוכמה לא תמצאו כאן, כי אם רוצים לעשות שמח הולכים על זה עד הסוף ומנסים לשכוח לרגע מכל החרא שסובב אותנו. קטעי המעבר (יש לציין שהם לא קטעי קישור, מסיבה הפשוטה שהם מובאים בלי כל קשר או היגיון) גם עושים את עבודתם באופן נהדר ומצליחים להצחיק גם כשלמערכת מתחשק לנוח קצת בין ההפקה של כל הבסים האלה. מדברים על בסים, ההפקה של הדיסק ראויה לדיון לא קטן בשל הגיוון והעניין שבה, מאין היפוך של הלחנים המונוטונים של "האור מציון". השלישייה אמנם התכוונה לעשות היפ הופ "טהור", אבל פעמים רבות בדיסק היא סטתה מהנוסחה המקורית ועברה לז'אנרים אחרים כמו ראגאמאפין ("קונטרה דיכאון" שמארח את צ'ולו), ראגאיי ("יד אחת") מוסיקה יוונית ("מסיבויאקה"), RnB ("טרנטה") ואף טראנס ("גואה). התוצאה- מאוד מעניינת. כמעט כל רצועה מציעה משהו חדש ורענן לשומע המשועשע. הבעיה העיקרית בהפקה היא בפעמים היחידות שהכוונה היא לעשות היפ הופ בלי טוויסט כלשהו. הביטים נשמעים פשוטים מדי ועושה רושם שהמפיק המוסיקלי משה יוסף לא מספיק מתורגל בקטע. לפעמים החוסר מיקצועיות שבהפקה היא לא הבעיה הגדולה ביותר. נימי נים הוכיח את כישוריו כאחד מהראפרים הישראלים הטובים ביותר אם לא הטוב ביותר, אך שותפיו ליצירה לא מציגים כזאת יכולת בדיסק ואף הוא נשמע לפעמים הרבה פחות מבריק ממש שהיה ב"בעטיפה של ממתק". החרוזים לפעמים בנאלים, טיפשיים רצח או פשוט לא מוצלחים. הזרימה של קוואמי זה כנראה הדבר הכי גרוע בהרכב, ואחריה הכתיבה הלא בשלה של קוטג' (בהנחה שהוא כתב את הקטעים שלו). הגדולה של בויאקה היא עבודת הצוות- החלוקה של "בית לראפר" נדירה כאן כמעט כמו קשר בין משפטים, ולרב החבר'ה נכנסים אחד לשני בשורות בתיזמון מושלם ומגלגלים את השיר בשיתוף פעולה נהדר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא השיר "קומפלט" שפותח את האלבום ומשאיר טעם של עוד. לסיכום, מדובר כאן בדיסק ההיפ הופ הישראל ה-"הטהור" השני בסך הכל, וכבר הגיעו אלבומים שעקפו אותו מבחינות רבות ("האור והצל" קופץ לראש) וצפויים לצאת בקרוב דיסקים שיעקפו אותו גם הם בהפרש גדול יותר (מי אמר כלא 6?). למרות זאת, אלבום הבכורה של בויאקה הוא מעולה ומומלץ לכל אוהד היפ הופ ישראלי ממוצע.
בגלל כל הבקשות במסרים ובאייסי, הנה זה. הביקורת שלי לדיסק (נקווה שההראשון) של בויאקה. בויאקה היא הרכב היפ הופ ישראלי הראשון מסוגו, בו חברים רק ראפרים ששרים על מקצב חוזר מוקלט מראש- לפי מיטב המסורת של ההיפ הופ (בניגוד לשב"ק ס' ששילבה נגינה חיה וסיגנונות מוסיקה שונים). עד כתיבת הביקורת המאוחרת הזאת, ההרכב הספיק לקחת הפסקת זמן ולהתפרק בחלקו, עם שמועה שיקרית לחבר חדש. שלושה חברים בלהקה- נימרוד רשף שהוכיח את כישרון הראפ האדיר שלו בדיסק השני של שב"ק ס'- "בעטיפה של ממתק", קוטג' המוכר מהפירסומת לסלקום וקוואמי דה-לה פוקס שמגיש את תוכניות הרדיו "הקצה" ו"עסק שחור" ביחד עם לירון תאני. השילוב של שני מטורפים מצחיקים ואחד סתם קול, כולם עם אהבה למוסיקה שחורה- יכול בהחלט להניב דיסק פצצתי, שיעזור לצמחיתה של סצינת הראפ הישראלי הצעירה. אחרי שמיעה ראשונה של התקליט במלואו הדבר הראשון שקופץ לראש זאת העובדה שקיימים כאן מעט שירים. בסך הכל 9 שירים פלוס רימיקס אחד, חלק קטן מגירסה ראשונית ל-"כסף קל", והרבה קטעי מעבר. נכון שיכלנו לבקש עוד רצועות (שאולי יצדיקו את הזמן הממושך שלקח לשחרר את האלבום) אבל בהחלט אפשר להסתפק במה שמוצא כאן. המטרה הכללית של בויאקה היא לעשות שמח, ובמדינה כמו שלנו זוהי מטלה לא פשוטה, וכל העושה אותו הרי הוא מבורך. ללא ספק המטרה הושגה כאן- כאשר כל הקטעים מוגשים ברוח טובה, בין אם הם שירי מסיבות מוצהרים, שירי הלל עצמי , או יציאות שונות כמו מתיחת ביקורת חברתית על המצב בכבישים בשיר "טרנטה" או פורקן עצבים בשיר "טרף קל". אם כן פילוסופיות ודברי חוכמה לא תמצאו כאן, כי אם רוצים לעשות שמח הולכים על זה עד הסוף ומנסים לשכוח לרגע מכל החרא שסובב אותנו. קטעי המעבר (יש לציין שהם לא קטעי קישור, מסיבה הפשוטה שהם מובאים בלי כל קשר או היגיון) גם עושים את עבודתם באופן נהדר ומצליחים להצחיק גם כשלמערכת מתחשק לנוח קצת בין ההפקה של כל הבסים האלה. מדברים על בסים, ההפקה של הדיסק ראויה לדיון לא קטן בשל הגיוון והעניין שבה, מאין היפוך של הלחנים המונוטונים של "האור מציון". השלישייה אמנם התכוונה לעשות היפ הופ "טהור", אבל פעמים רבות בדיסק היא סטתה מהנוסחה המקורית ועברה לז'אנרים אחרים כמו ראגאמאפין ("קונטרה דיכאון" שמארח את צ'ולו), ראגאיי ("יד אחת") מוסיקה יוונית ("מסיבויאקה"), RnB ("טרנטה") ואף טראנס ("גואה). התוצאה- מאוד מעניינת. כמעט כל רצועה מציעה משהו חדש ורענן לשומע המשועשע. הבעיה העיקרית בהפקה היא בפעמים היחידות שהכוונה היא לעשות היפ הופ בלי טוויסט כלשהו. הביטים נשמעים פשוטים מדי ועושה רושם שהמפיק המוסיקלי משה יוסף לא מספיק מתורגל בקטע. לפעמים החוסר מיקצועיות שבהפקה היא לא הבעיה הגדולה ביותר. נימי נים הוכיח את כישוריו כאחד מהראפרים הישראלים הטובים ביותר אם לא הטוב ביותר, אך שותפיו ליצירה לא מציגים כזאת יכולת בדיסק ואף הוא נשמע לפעמים הרבה פחות מבריק ממש שהיה ב"בעטיפה של ממתק". החרוזים לפעמים בנאלים, טיפשיים רצח או פשוט לא מוצלחים. הזרימה של קוואמי זה כנראה הדבר הכי גרוע בהרכב, ואחריה הכתיבה הלא בשלה של קוטג' (בהנחה שהוא כתב את הקטעים שלו). הגדולה של בויאקה היא עבודת הצוות- החלוקה של "בית לראפר" נדירה כאן כמעט כמו קשר בין משפטים, ולרב החבר'ה נכנסים אחד לשני בשורות בתיזמון מושלם ומגלגלים את השיר בשיתוף פעולה נהדר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא השיר "קומפלט" שפותח את האלבום ומשאיר טעם של עוד. לסיכום, מדובר כאן בדיסק ההיפ הופ הישראל ה-"הטהור" השני בסך הכל, וכבר הגיעו אלבומים שעקפו אותו מבחינות רבות ("האור והצל" קופץ לראש) וצפויים לצאת בקרוב דיסקים שיעקפו אותו גם הם בהפרש גדול יותר (מי אמר כלא 6?). למרות זאת, אלבום הבכורה של בויאקה הוא מעולה ומומלץ לכל אוהד היפ הופ ישראלי ממוצע.
