בואי נחכה
אני רוצה ללכת, כבר מאוחר. ואת אומרת לא עכשיו. בואי נחכה. ככה זה כבר כמה זמן.אני תמיד ממהרת, תמיד לחוצה להספיק, רוצה כבר להגיע, לנוח. אני רוצה לשבת במקום שהוא רק שלי, רק שקט. מקום שקל לנשום בו. ואת רוצה לחכות עם זה. בכלל זה לא זמן טוב עבורך. בואי נחכה עם השיחות. ואני מחכה, כי יש לי סבלנות. בהתחלה הייתה תקופת בחינות. ביקשת לחכות, לסחוב עוד קצת רק כדי שהסמסטר לא יישרף. אח"כ ישבת לכתוב את הסמינריון ולא רציתי להפריע. התחשבתי בך. המשכתי כרגיל, קמנו בבוקר ודיברנו על הכל ובעצם על כלום. התחבקנו בלילה ונרדמנו. ובבוקר שוב הכנתי לך קפה ויצאתי לעבודה מתוסכלת. עוד יום עבר. עוד יום של ביחד. אחר כך נסעת לחו"ל וכשחזרת דווקא היה טוב. נרגעתי קצת ולא הצקתי. לא דחפתי לך שיחות לגרון בכל הזדמנות. אתמול כבר נשבר לי לחכות.החלטתי שהחיים שלך צריכים להמתין פעם אחת גם בשבילי. זה לא היה ריב. אפילו לא בכי. סתם תסכול ששבר אותך והתחלת לבכות. בסוף החזרתי אותך להורים שלך שיהיה לנו קצת מרחק אבל לא היה לי אומץ ונשארתי לישון איתך שם. פוחדת להעביר את הלילה לבד, פוחדת להישאר לבד מעכשיו והלאה. זה כבר לא את. זה אני. אני קמה והולכת כי אני כבר לא יכולה ביחד. למרות שאמרנו שננסה שוב. למרות שאמרנו שנחכה עד שהחיים שלך קצת יתייצבו, כי קשה לך לחשוב על הכל בבת אחת. ואני רק חושבת איך הולכים לישון כל ערב ומכריחים את עצמי לא לחשוב עליך, לא ללחוש את השם שלך מתוך שינה כשהמזגן כבר מקפיא אותי, ואיך קמים בבוקר ולא מתקשרים אליך כשהגעתי לעבודה. ושוב מחר כשנתעורר אני אחשוב לעצמי שלבד אני לא יודעת איך. ואז אני אגיד לך בואי נחכה. שוב
אני רוצה ללכת, כבר מאוחר. ואת אומרת לא עכשיו. בואי נחכה. ככה זה כבר כמה זמן.אני תמיד ממהרת, תמיד לחוצה להספיק, רוצה כבר להגיע, לנוח. אני רוצה לשבת במקום שהוא רק שלי, רק שקט. מקום שקל לנשום בו. ואת רוצה לחכות עם זה. בכלל זה לא זמן טוב עבורך. בואי נחכה עם השיחות. ואני מחכה, כי יש לי סבלנות. בהתחלה הייתה תקופת בחינות. ביקשת לחכות, לסחוב עוד קצת רק כדי שהסמסטר לא יישרף. אח"כ ישבת לכתוב את הסמינריון ולא רציתי להפריע. התחשבתי בך. המשכתי כרגיל, קמנו בבוקר ודיברנו על הכל ובעצם על כלום. התחבקנו בלילה ונרדמנו. ובבוקר שוב הכנתי לך קפה ויצאתי לעבודה מתוסכלת. עוד יום עבר. עוד יום של ביחד. אחר כך נסעת לחו"ל וכשחזרת דווקא היה טוב. נרגעתי קצת ולא הצקתי. לא דחפתי לך שיחות לגרון בכל הזדמנות. אתמול כבר נשבר לי לחכות.החלטתי שהחיים שלך צריכים להמתין פעם אחת גם בשבילי. זה לא היה ריב. אפילו לא בכי. סתם תסכול ששבר אותך והתחלת לבכות. בסוף החזרתי אותך להורים שלך שיהיה לנו קצת מרחק אבל לא היה לי אומץ ונשארתי לישון איתך שם. פוחדת להעביר את הלילה לבד, פוחדת להישאר לבד מעכשיו והלאה. זה כבר לא את. זה אני. אני קמה והולכת כי אני כבר לא יכולה ביחד. למרות שאמרנו שננסה שוב. למרות שאמרנו שנחכה עד שהחיים שלך קצת יתייצבו, כי קשה לך לחשוב על הכל בבת אחת. ואני רק חושבת איך הולכים לישון כל ערב ומכריחים את עצמי לא לחשוב עליך, לא ללחוש את השם שלך מתוך שינה כשהמזגן כבר מקפיא אותי, ואיך קמים בבוקר ולא מתקשרים אליך כשהגעתי לעבודה. ושוב מחר כשנתעורר אני אחשוב לעצמי שלבד אני לא יודעת איך. ואז אני אגיד לך בואי נחכה. שוב