צ׳מע, אני מכיר רק מצב אחד
המצב שלי.
יש לי שלושה חברים עם וותק של עשרים וחמש שנה לפחות (כל אחד, כן? לא במצטבר)
אלה אנשים שהיו איתי כשהתגייסתי וכשהשתחררתי, בטיול להודו ובעבודה. הם ליוו אותי בהצלחות שלי ובכשלונות שלי. אני מניח שאחרי תקופה כזו הם יותר ״משפחה״ מחברים.
חברים זה משהו שאתה מרוויח (״עשה לך רב וקנה לך חבר״). אני מניח שעבדתי לא קל כדי לקנות אותם והם בתורם עבדו קשה מאד כדי להרוויח את החברות שלי.
כעיקרון, ככל שגברים מתבגרים הם נסגרים יותר ויותר לתוך עצמם (אצל נשים המצב הפוך, אבל זה ממש מעניין לי את קצה הזין, כי אצל נשים אין חברות אמת) וזה מבטיח שאם לא היתה לך נקודת פתיחה ממש טובה, שום דבר לא ישתפר. עצוב אבל נכון.
אבל היי, אם אתה מהמפרקים, אתה לגמרי יכול להיות חבר שלי.