בואו ותטעמו
Come Taste The Band, הוא האלבום של Deep Purple שמעולם לא ראיתי אזכור שלו כאן.
מדובר באלבום שיצא ב-1975, עם ההרכב השלישי של הסגולים רק עם שינוי קל, ריצ'י בלקמור עזב כדי להקים את Rainbow עם רוני ג'יימס דיו, ולנעליו הענקיות נכנס גיטריסט צעיר ומוכשר כשד, בשם טומי בולין.
בולין, הצליח מעל למצופה, למלא את החלל שהשאיר בלקמור.
אני אפילו אוהב אותו הרבה יותר מאת בלקמור, ולו מפאת העובדה שהוא יותר ורסטילי ממנו. תשאלו את בילי קובהאם, שהזמין דווקא אותו לנגן באלבום הבכורה שלו.
כל הקטעים באלבום הם ברמה אחידה ואין כאן להיטים, אלא פשוט אוסף של קטעים שכיף לשמוע.
אציין את הכי אהובים עליי :
Coming Home, שפותח את האלבום באיטיות ומהר מאוד מגביר את הקצב ונותן ברוקנרול.
Getting Tighter, הFאנקי מאין כמוהו.
Dealer, קטע שמשלב יפה מאוד בין Fאנק ורוק, ובולין נותן שם סולואים שמדביקים אתכם לתקרה.
Drifter, שנשמע כמו משהו שהצ'ילי פפרס יעשו בשנות ה-90.
This Time Around, שמתחיל שקט ובו גלן יוז הבאסיסט מפליא בקולו, ואני מאוד אוהב את הקול שלו (גם דייב קאברדייל סולן אדיר).
יוז שר והפסנתר של לורד מלווה אותו, ואז נכנס קטע נוסף לתוך הקטע הזה בשם Owed To G, בו הכל נהיה יותר רועש ודרמטי, ובולין מפציץ בסולואים נפלאים כהרגלו.
You Keep On Moving, הקטע החותם את האלבום ובו שוב יוז שר קול מוביל, הבאס שלו והמצילות של פייס פותחים את הקטע כשלאט לאט נכנסים גם האורגן של לורד והגיטרה של בולין.
האווירה בקטע הזה היא יותר שקטה ואינטימית מהקטעים הקודמים, וזו יופי של דרך לסגור אלבום.
וגם כאן, בולין לא מרחם ונותן סולואים מהקרביים.
לטעמי, זה האלבום הכי טוב שלהם וקאברדייל ויוז הם שני סולנים גדולים ומשפיעים, שמשלימים אחד את השני בצורה מושלמת.
Come Taste The Band, הוא האלבום של Deep Purple שמעולם לא ראיתי אזכור שלו כאן.
מדובר באלבום שיצא ב-1975, עם ההרכב השלישי של הסגולים רק עם שינוי קל, ריצ'י בלקמור עזב כדי להקים את Rainbow עם רוני ג'יימס דיו, ולנעליו הענקיות נכנס גיטריסט צעיר ומוכשר כשד, בשם טומי בולין.
בולין, הצליח מעל למצופה, למלא את החלל שהשאיר בלקמור.
אני אפילו אוהב אותו הרבה יותר מאת בלקמור, ולו מפאת העובדה שהוא יותר ורסטילי ממנו. תשאלו את בילי קובהאם, שהזמין דווקא אותו לנגן באלבום הבכורה שלו.
כל הקטעים באלבום הם ברמה אחידה ואין כאן להיטים, אלא פשוט אוסף של קטעים שכיף לשמוע.
אציין את הכי אהובים עליי :
Coming Home, שפותח את האלבום באיטיות ומהר מאוד מגביר את הקצב ונותן ברוקנרול.
Getting Tighter, הFאנקי מאין כמוהו.
Dealer, קטע שמשלב יפה מאוד בין Fאנק ורוק, ובולין נותן שם סולואים שמדביקים אתכם לתקרה.
Drifter, שנשמע כמו משהו שהצ'ילי פפרס יעשו בשנות ה-90.
This Time Around, שמתחיל שקט ובו גלן יוז הבאסיסט מפליא בקולו, ואני מאוד אוהב את הקול שלו (גם דייב קאברדייל סולן אדיר).
יוז שר והפסנתר של לורד מלווה אותו, ואז נכנס קטע נוסף לתוך הקטע הזה בשם Owed To G, בו הכל נהיה יותר רועש ודרמטי, ובולין מפציץ בסולואים נפלאים כהרגלו.
You Keep On Moving, הקטע החותם את האלבום ובו שוב יוז שר קול מוביל, הבאס שלו והמצילות של פייס פותחים את הקטע כשלאט לאט נכנסים גם האורגן של לורד והגיטרה של בולין.
האווירה בקטע הזה היא יותר שקטה ואינטימית מהקטעים הקודמים, וזו יופי של דרך לסגור אלבום.
וגם כאן, בולין לא מרחם ונותן סולואים מהקרביים.
לטעמי, זה האלבום הכי טוב שלהם וקאברדייל ויוז הם שני סולנים גדולים ומשפיעים, שמשלימים אחד את השני בצורה מושלמת.