המכשפה של החורף הבא
New member
בדרך לשם (סיפור) - חלק א´
עלינו על האוטובוס בתחנה הירוקה מול הבית של ברכה. אני לבשתי את האוברול הכחול שקניתי שבוע קודם בביקור שלנו בשוק הפשפשים, ואת לבשת שמלה רקומה, הודית כזאת, שעלתה לך הון אפילו שם. כמה שאת התווכחת עם המוכר עד שהצלחת להוריד את המחיר... אבל לא היית מוכנה לוותר. רצית את השמלה הזאת וזהו. כשעלינו אמרת לנהג "פעמיים" ואח"כ התיישבנו על הספסל שמאחורי הדלת. ולא איכפת היה לנו שאומרים שמסוכן לשבת שם "בגלל הפיגועים". אהבנו לשבת ולראות את האנשים היורדים מהאוטובוס. לדמיין לאן כל אחד ממהר. "זאת נקודת ראות מצויינת על האוטובוס, כך שאפשר לגלות גם אם יש מישהו חשוד", אמרת לי פעם. ומאז היינו יושבות שם בכל הזדמנות. "את בטוחה שהיא תהיה בבית?" שאלתי. "לא", ענית בקול מהוסס. "לא בטוחה. אבל פעם היא היתה שם בשעות כאלו". היינו בדרך לאמא שלך. רצינו לספר לה. לא עלינו, את זה היא כבר ידעה. רצינו לספר לה שאנחנו מתחתנות. "את בטוחה שאת רוצה שאני אבוא איתך?" שאלתי שוב. חרדה מקבלת הפנים שמצפה לי בבית שהיה פעם גם שלך. "בטוחה", ענית. לא מותירה לי נתיב מילוט. "את חייבת להתמודד איתם, חמודה שלי", הוספת. "אנחנו הרי רוצות שהם יגיעו לחתונה". ידעתי שאת צודקת. ההורים שלי לא יגיעו, או לפחות ככה אמא אמרה לי ביום שבו עזבתי את הבית. אני לא יכולה לשכוח את הצעקה המהדהדת שלה "ושלא תצפי שאני אבוא לחתונה שלך!". זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לי. כל נסיונותי לשוב ולחדש עמה את הקשר עלו בתוהו. עם אבא שלי הצלחתי לשמור על קשר מקוטע. פעם בתקופה אני באה אליו למשרד, אני מחכה בחוץ בשעה שבה הוא אמור ללכת הביתה ואנחנו מחליפים כמה מילים בצל הברוש. הוא תמיד מתעקש לדחוף לי ליד כמה שטרות מקופלים "שלא יחסר לך", הוא תמיד אומר "לפחות את זה אני יכול לעשות בשבילך". סיפרתי לו על החתונה והוא רק הביט בי בעצב ואמר "הלוואי שהייתי יכול להיות שם, אבל אמא שלך, זה יהרוג אותה". וידעתי שכתמיד אני לבד. האוטובוס החל מטפס במעלה ההר, מקרב אותנו אל היעד. הבטתי החוצה בירושלים שהחלה נצבעת באור הדמדומים. "בכל פעם מחדש אני נפעמת מהנוף כשאני כאן" אמרת לי. "ולא משנה בכלל שגדלתי כאן, כל-כך יפה". ושתינו הבטנו אל העיר שנפרשה פתאום כשהאוטובוס פנה ימינה לעבר שכונת הוילות. "אבל הם הרסו לי את הואדי" הוספת. "כשהייתי ילדה היה כאן ואדי ובשבת בבוקר היינו יורדים אליו ומשחקים, מדמיינים שאנחנו בימים של פעם כשעוד היו אבירים". העיניים שלך ברקו כמו שהן בורקות כשאת נזכרת בילדות. הייתה לך ילדות מאושרת. הבעיות, הן התחילו אח"כ. האוטובוס המשיך לנסוע והרגשתי את המתח עולה בי ככל שהתקרב ליעדו. "בתחנה הבאה יורדים", אמרת פתאום. הרגשתי את הגוש בבטני שב ומתקשה. "יהיה בסדר", הוספת להרגיע אותי ואולי את עצמך. כשירדנו הכתה בנו הרוח הירושלמית והכריחה אותנו להאסף לתוך עצמנו. "אני לא מבינה איך את יכולה לאהוב את העיר הזאת", סיננתי בשיניים חשוקות למול הרוח. "כל-כך קר כאן כל הזמן". "אני אוהבת שקר", אמרת בעיניים בורקות. "בואי", הוספת "זה לא רחוק". פסעתי לצידך בשתיקה, לא מעיזה לחבק אותך ברחוב הזר. התבוננתי בבתי האבן מסביב. בתים גדולים עם חצרות קטנות. משקיפים אל הואדי. "הגענו", אמרת פתאום, מעירה אותי מהרהורי. "זה הבית שלי", הוספת וחייכת, "התגעגעתי אליו". הבטתי אל הבית. הוא היה קטן יחסית לבתים שסביבו, צנוע, מוקף בגינה מטופחת ודשא, על הדשא בפינה עמדה נדנדת גן עם ריפוד צהוב ומרופט. בחנייה עמדה סובארו לגסי לבנה מודל 97. לא מנקר עיניים, כמוך, כמוכם כך מסתבר. "אמא בבית", אמרת כשראית את המכונית. פתאום נראית לי מודאגת. הסתכלתי סביב, היינו לבד ברחוב, אספתי אותך אלי, מחבקת. "יהיה בסדר", לחשתי, "את בעצמך אמרת". "אני יודעת", השבת. "ובכל זאת". לקחת הרבה אוויר. "בואי, ניכנס". הגענו לדלת ופתאום הססת, לא מעיזה להיכנס בלי לדפוק בדלת שפעם היית פורצת דרכה כרוח סערה. זה הכאיב לך, ראיתי. הרמת את ידך ודפקת בדלת. "מי שם?" שמענו קול של ילדה שואל. "זאת אני", אמרת. שנייה של שקט, שתינו כלאנו את נשימתנו. "ענתי", הדלת נפתחה פתאום ובפתח עמדה אישה גבוהה לבושה בסוודר כחול ומרופט. "אמא", הפטרת וחייכת חיוך מבוייש. "את מכירה את נועה, נכון?" הסתכלת אליה ושאלת וידך בידי. (המשך יבוא)
עלינו על האוטובוס בתחנה הירוקה מול הבית של ברכה. אני לבשתי את האוברול הכחול שקניתי שבוע קודם בביקור שלנו בשוק הפשפשים, ואת לבשת שמלה רקומה, הודית כזאת, שעלתה לך הון אפילו שם. כמה שאת התווכחת עם המוכר עד שהצלחת להוריד את המחיר... אבל לא היית מוכנה לוותר. רצית את השמלה הזאת וזהו. כשעלינו אמרת לנהג "פעמיים" ואח"כ התיישבנו על הספסל שמאחורי הדלת. ולא איכפת היה לנו שאומרים שמסוכן לשבת שם "בגלל הפיגועים". אהבנו לשבת ולראות את האנשים היורדים מהאוטובוס. לדמיין לאן כל אחד ממהר. "זאת נקודת ראות מצויינת על האוטובוס, כך שאפשר לגלות גם אם יש מישהו חשוד", אמרת לי פעם. ומאז היינו יושבות שם בכל הזדמנות. "את בטוחה שהיא תהיה בבית?" שאלתי. "לא", ענית בקול מהוסס. "לא בטוחה. אבל פעם היא היתה שם בשעות כאלו". היינו בדרך לאמא שלך. רצינו לספר לה. לא עלינו, את זה היא כבר ידעה. רצינו לספר לה שאנחנו מתחתנות. "את בטוחה שאת רוצה שאני אבוא איתך?" שאלתי שוב. חרדה מקבלת הפנים שמצפה לי בבית שהיה פעם גם שלך. "בטוחה", ענית. לא מותירה לי נתיב מילוט. "את חייבת להתמודד איתם, חמודה שלי", הוספת. "אנחנו הרי רוצות שהם יגיעו לחתונה". ידעתי שאת צודקת. ההורים שלי לא יגיעו, או לפחות ככה אמא אמרה לי ביום שבו עזבתי את הבית. אני לא יכולה לשכוח את הצעקה המהדהדת שלה "ושלא תצפי שאני אבוא לחתונה שלך!". זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לי. כל נסיונותי לשוב ולחדש עמה את הקשר עלו בתוהו. עם אבא שלי הצלחתי לשמור על קשר מקוטע. פעם בתקופה אני באה אליו למשרד, אני מחכה בחוץ בשעה שבה הוא אמור ללכת הביתה ואנחנו מחליפים כמה מילים בצל הברוש. הוא תמיד מתעקש לדחוף לי ליד כמה שטרות מקופלים "שלא יחסר לך", הוא תמיד אומר "לפחות את זה אני יכול לעשות בשבילך". סיפרתי לו על החתונה והוא רק הביט בי בעצב ואמר "הלוואי שהייתי יכול להיות שם, אבל אמא שלך, זה יהרוג אותה". וידעתי שכתמיד אני לבד. האוטובוס החל מטפס במעלה ההר, מקרב אותנו אל היעד. הבטתי החוצה בירושלים שהחלה נצבעת באור הדמדומים. "בכל פעם מחדש אני נפעמת מהנוף כשאני כאן" אמרת לי. "ולא משנה בכלל שגדלתי כאן, כל-כך יפה". ושתינו הבטנו אל העיר שנפרשה פתאום כשהאוטובוס פנה ימינה לעבר שכונת הוילות. "אבל הם הרסו לי את הואדי" הוספת. "כשהייתי ילדה היה כאן ואדי ובשבת בבוקר היינו יורדים אליו ומשחקים, מדמיינים שאנחנו בימים של פעם כשעוד היו אבירים". העיניים שלך ברקו כמו שהן בורקות כשאת נזכרת בילדות. הייתה לך ילדות מאושרת. הבעיות, הן התחילו אח"כ. האוטובוס המשיך לנסוע והרגשתי את המתח עולה בי ככל שהתקרב ליעדו. "בתחנה הבאה יורדים", אמרת פתאום. הרגשתי את הגוש בבטני שב ומתקשה. "יהיה בסדר", הוספת להרגיע אותי ואולי את עצמך. כשירדנו הכתה בנו הרוח הירושלמית והכריחה אותנו להאסף לתוך עצמנו. "אני לא מבינה איך את יכולה לאהוב את העיר הזאת", סיננתי בשיניים חשוקות למול הרוח. "כל-כך קר כאן כל הזמן". "אני אוהבת שקר", אמרת בעיניים בורקות. "בואי", הוספת "זה לא רחוק". פסעתי לצידך בשתיקה, לא מעיזה לחבק אותך ברחוב הזר. התבוננתי בבתי האבן מסביב. בתים גדולים עם חצרות קטנות. משקיפים אל הואדי. "הגענו", אמרת פתאום, מעירה אותי מהרהורי. "זה הבית שלי", הוספת וחייכת, "התגעגעתי אליו". הבטתי אל הבית. הוא היה קטן יחסית לבתים שסביבו, צנוע, מוקף בגינה מטופחת ודשא, על הדשא בפינה עמדה נדנדת גן עם ריפוד צהוב ומרופט. בחנייה עמדה סובארו לגסי לבנה מודל 97. לא מנקר עיניים, כמוך, כמוכם כך מסתבר. "אמא בבית", אמרת כשראית את המכונית. פתאום נראית לי מודאגת. הסתכלתי סביב, היינו לבד ברחוב, אספתי אותך אלי, מחבקת. "יהיה בסדר", לחשתי, "את בעצמך אמרת". "אני יודעת", השבת. "ובכל זאת". לקחת הרבה אוויר. "בואי, ניכנס". הגענו לדלת ופתאום הססת, לא מעיזה להיכנס בלי לדפוק בדלת שפעם היית פורצת דרכה כרוח סערה. זה הכאיב לך, ראיתי. הרמת את ידך ודפקת בדלת. "מי שם?" שמענו קול של ילדה שואל. "זאת אני", אמרת. שנייה של שקט, שתינו כלאנו את נשימתנו. "ענתי", הדלת נפתחה פתאום ובפתח עמדה אישה גבוהה לבושה בסוודר כחול ומרופט. "אמא", הפטרת וחייכת חיוך מבוייש. "את מכירה את נועה, נכון?" הסתכלת אליה ושאלת וידך בידי. (המשך יבוא)
