בדרך החוצה

[יפעת*]

בדרך החוצה

היום נקלעתי לשיחה, בביתה של חברתי (הרווקה, יש לציין). שיחה ``משפחתית`` עם בן דוד שחושב להתגרש. היה מדהים לשמוע את כל הנימוקים של בעד ונגד, לשמוע למה כן, למה לא, ואיך... על הילדים, על ``כמה זה יעלה לי`` ועל איך מנסים לבנות עתיד חדש היפוטטי, או אם ואיך אפשר עוד לתקן, להחזיר את הגלגל אחורה ולנסות בכל זאת... והאיש מתלבט בעניין לא יום ולא שנה.. והוא עוד שם, למרות שכל כך ברור לו שהוא לא צריך להיות שם, כי זה לא לטובת אף אחד, וכל המסקנות מוליכות לאותו המקום, שצריך לקום וללכת.... אז למה זה כל כך קשה? אם כל כך לא טוב, וזה זמן שהולך ומתארך, בתוך זוגיות של כלום, בתוך הורות ששוזרת לתוכה מריבות רבות, בתוך ``אין אהבה`` ....... אולי בכל זאת תסריטי הגירושים, דומים... למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן להבין מה אנחנו באמת רוצים, ומה אנחנו צריכים לעשות, ואחר כך עוד זמן לקום ולעשות? ואיך זה שמנקודת מבט של אחרי(ואני לא מדברת רק על נקודת המבט שלי), זה לא כל כך נורא, זה אפילו נהדר?

 

[חן.]

נראה לי

שכמו שאנו לוקחים אחריות על הזוגיות שלנו, על נישואים וגידול משפחה, כך אנו לוקחים אחריות גם על פרידה מבן זוג, ועל פרוק משפחה, לכן זה לוקח לנו זמן, אנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו... ואם היינו שלמים בכל זה - בתוך כל התהליך וגם אחריו יש גם הנאות...