איך שאני רואה את זה
נכון שזה כאילו עשית צעד לקראת, כביכול,
אבל בסוף מה שאת כותבת ומעלה על הנייר, זה את המחשבות או התחושות שלך,
וברגע שתראי שאת מסוגלת לשלוט בזה, יום אחד תגלי שאת יכולה לכתוב דברים אחרים על הנייר.
התחושות שלך הם לא בשליטה שלך, את תגלי שהמחשבות שלך הן כן פרי בחירה.
אני יכולה לתת לך דוגמא מעצמי-
היה לי בוקר ממש לא פשוט,
והתחלתי לרדת על עצמי, על הבחירות שלי, וכו, המחשבות שלי היו ממש לא טובות.
וממש בעדינות החלפתי פאזה של מחשבות ממחשבות שמורידות אותי ואת המוטיבציה שלי למטה, למחשבות של אמונה
שדווקא אני מאמינה בעצמי, ואני אוהבת אותי וכל מיני דברים כאלה,
ואת יודעת איך אני מצליחה לעשות את זה?
כי אני לא שמה את המחשבות האלה כמחשבות תלויות מציאות, שרק אם אני ככה או ככה או ככה אז אני ראויה לחשוב אותן או ראויה לחשוב טוב על עצמי,
אני תמיד ראויה לחשוב טוב על עצמי, לא משנה כמה המציאות שסביבי היא דפוקה.
העולם לא משתנה שהמחשבות שלך משתנות אבל את משתנה, המחשבה שלך משתנה, ולכן הגישה, התודעה, הציפייה, וכו'.
נכון שמפחיד ולא נעים לחשוב שמה שאנחנו רוצים לפעמים זה למות לפעמים (למרות שאני על עצמי אגיד לך שזה ממש פחת..)
אבל זה גם שלב עובר.
ויום אחד את אולי תוכלי ללמוד ולהבין שהחיים שלך לא תלויים בנזקקות של אחרים אותך, כולל ילדך.
אני מאוד מבינה ומאוד מזדהה עם תחושת הרקבון שהעלת, אבל זה משהו שחייבים להתמודד איתו.
בהתחלה מתמודדים איתו על ידי שמוצאים מטרות על ומטרות משנה,
ובתקווה שלאט לאט מוצאים נחת אמתית מבפנים, אבל זה הדרגתי וזה לאט לאט.
הרס עצמי זה משהו לא ברור אבל זה לא משהו שחייב להיות כרוני ותמידי.
לאט לאט דברים יכולים להשתנות, אני מבטיחה לך.
אני מודה לך שאת משתפת ואני מאמינה בך שתצליחי למצוא את התעצומות והכוחות לחיות,
וכן גם את נקודת האור הפנימית שלך.
אני באמת חושבת שתוכלי.
אגב, זה ממש מזכיר לי משהו שקראתי אתמול אצל עלמה זהר,
היא כתבה על האמונה שלה באלוקים, שהיא ממש מעדיפה לחיות בתודעה שיש אלוקים,
ולא משנה אם יש או אין, כי היא מעדיפה להיות מאמינה מאשר צודקת.
זה נכון לגבי כולנו בנקודות של ייאוש וכאב, עדיף לנו להאמין מאשר להיות כל דבר אחר.
נשיקות יקרה!
ויום מקסים-
תמרה