בדידות
יום שישי הגיע. ערב יום שישי הגיע. הליל מגיע, מחליף באיטיות דקות מתקתקות ומחליף במהירות את גוונו של היום. והוא... הוא עדין מחכה. מחכה למה? מחכה ל... משהו. שינוי. תפנית. לאותה פרסה הגורמת לצמיגים לחרוק בצריחה הצורמת לאוזן, אך גם כזו המפיחה פעימת אדרנלין בגוף, פושטת זרועות ארוכות לנסוך תחושת נעימות ארעית. ומדוע בעצם אין זה מתחולל כל דבר? ייתכן והוא עדין כבול בזכרון איתן אחד, בנוי משלשלאות כה עבות עד כי אין אף ניתן לאמוד אותן, המבוסס על יום אחד.. ייתכן והוא עדין מחזיק בין הזכרונות היקרים לו ביותר, באותו אלבום אירועים מרופט, את אותן מספר שעות שהתחוללו לפני זמן כה רב.. ייתכן והוא עדין שוגה בחלומות, אותם מקסמי שווא שלא הועילו כלל לאיש בעבר או בהווה אלא רק הצליחו להחניק תחושת חנק ואימה כלפי עתיד לא ידוע, כלפיה.. אז האדם יושב. יושב וחושב. ועוברים עליו הימים, אם מהר, אם לאט. העונות משתנות. הקיץ מפיץ את ריחו, צבעו, חומו והוא עדין רכון על אותו אלבום תמונות וזכרונות ממורטט מאותו הסתיו. הזמן חולף עליו ועל הסובבים אותו אך דומה כי הוא מתעקש לנסות ולהחזיקו בזנבו, במעין ניסיון נלעג של סומא לתפוס חתול בזנבו. ייתכן שהדבר אפשרי, אך לא במקרה זה. לא ולא. הזמן אכן עף, טס, דואה הלאה והלאה ואותו אדם.. אותו סומא עדין סוגר אגרופיו בכח רב, מנסה לתפוס את אותו זנב חומקני ... אך לשווא. מעולם לא שם לב עד כמה מהיר הוא אותו חתול. הוא, כמובן, שם לב בעבר כי לאותו החתול קפיצות... ובכן, מרשימות. או, ברור כי כל אדם ישים לב לדבר זה. אך מעולם הוא לא ראה חתול דוהר ו...ממריא. ולפתע פתאום הוא פוקח עיניו. כן כן, הסומא החל לראות! ולרגע קט אכן נדמה שנס התרחש. באמת ובתמים. ואז.. כאשר עיניו פקוחות הוא ניצב המום, מביט משתאה סביבו ומגלה את הריח החדש..הצבע החדש..החום החדש הפושט בכל גופו ובכל עולמו. ואז..הוא נבהל.. הוא חושש.. הוא מפחד.. אך יותר מכל הוא מתחרט. הוא איבד חלק מאותו הזמן, המצרך הזמין ביותר אך גם היקר ביותר הקיים. כיצד נתן לדבר כה נורא להתרחש?! ובעצם, אין זה כלל משנה כיצד כיוון שמיד מחלחלת לה פנימה תחושת פאניקה. פלצות הזוחלת לה אל תוך תוכו לאיטה במבוכה מסוימת. היא אינה אמורה להיות שם ובעצמה היא יודעת זאת. אך בכל זאת היא נמשכת אליו והוא אליה. והוא נמשך לתחושה הזו שכן היא סוגרת בשנית את עפעפיו, מכסה בעדינות סובלנית את אישוניו באפילה סמיכה עבה, מדחיקה שוב את עולמו לאותה שהות בחשיכה מנחמת של חוסר התמצאות ובלב ליבה של אותה מערבולת זמן המסחררת את כולנו. עדיף לשקוע ברגע מתוק אחד, קטן ככל שיהיה, אשר התרחש בעבר הרחוק באותה מערבולת, מאשר להביט היישר לפניך ולראות את אותו החתול החומק מאגרופך הקמוץ פעם אחר פעם אחר פעם... עדיף לפתוח את אותו אלבום מסמורטט מטולא עד בלי די, המחוזק בתפרים דמויי יהלום, פעם אחר פעם אחר פעם מאשר לנסות לצרף אליו תמונות חדשות. כן, עדיף לחיות בצל עבר כאוב אך ידוע. כן, עדיף לא לראות ולשרות באותו עבר יציב וקבוע מאשר להתעורר לתוך הווה מבלבל מתחלף. הלא ידוע, אותו חומר נטול כל צורה מוחשית שבצינתו אדם ירגיש רק כאשר יעברו, השוכן במערבולת, הוא החשש האמיתי של אותו אדם. אדם יושב לו עם אלבום מרופט, מדפדף לאיטו לאחור בדפיו המצהיבים..
יום שישי הגיע. ערב יום שישי הגיע. הליל מגיע, מחליף באיטיות דקות מתקתקות ומחליף במהירות את גוונו של היום. והוא... הוא עדין מחכה. מחכה למה? מחכה ל... משהו. שינוי. תפנית. לאותה פרסה הגורמת לצמיגים לחרוק בצריחה הצורמת לאוזן, אך גם כזו המפיחה פעימת אדרנלין בגוף, פושטת זרועות ארוכות לנסוך תחושת נעימות ארעית. ומדוע בעצם אין זה מתחולל כל דבר? ייתכן והוא עדין כבול בזכרון איתן אחד, בנוי משלשלאות כה עבות עד כי אין אף ניתן לאמוד אותן, המבוסס על יום אחד.. ייתכן והוא עדין מחזיק בין הזכרונות היקרים לו ביותר, באותו אלבום אירועים מרופט, את אותן מספר שעות שהתחוללו לפני זמן כה רב.. ייתכן והוא עדין שוגה בחלומות, אותם מקסמי שווא שלא הועילו כלל לאיש בעבר או בהווה אלא רק הצליחו להחניק תחושת חנק ואימה כלפי עתיד לא ידוע, כלפיה.. אז האדם יושב. יושב וחושב. ועוברים עליו הימים, אם מהר, אם לאט. העונות משתנות. הקיץ מפיץ את ריחו, צבעו, חומו והוא עדין רכון על אותו אלבום תמונות וזכרונות ממורטט מאותו הסתיו. הזמן חולף עליו ועל הסובבים אותו אך דומה כי הוא מתעקש לנסות ולהחזיקו בזנבו, במעין ניסיון נלעג של סומא לתפוס חתול בזנבו. ייתכן שהדבר אפשרי, אך לא במקרה זה. לא ולא. הזמן אכן עף, טס, דואה הלאה והלאה ואותו אדם.. אותו סומא עדין סוגר אגרופיו בכח רב, מנסה לתפוס את אותו זנב חומקני ... אך לשווא. מעולם לא שם לב עד כמה מהיר הוא אותו חתול. הוא, כמובן, שם לב בעבר כי לאותו החתול קפיצות... ובכן, מרשימות. או, ברור כי כל אדם ישים לב לדבר זה. אך מעולם הוא לא ראה חתול דוהר ו...ממריא. ולפתע פתאום הוא פוקח עיניו. כן כן, הסומא החל לראות! ולרגע קט אכן נדמה שנס התרחש. באמת ובתמים. ואז.. כאשר עיניו פקוחות הוא ניצב המום, מביט משתאה סביבו ומגלה את הריח החדש..הצבע החדש..החום החדש הפושט בכל גופו ובכל עולמו. ואז..הוא נבהל.. הוא חושש.. הוא מפחד.. אך יותר מכל הוא מתחרט. הוא איבד חלק מאותו הזמן, המצרך הזמין ביותר אך גם היקר ביותר הקיים. כיצד נתן לדבר כה נורא להתרחש?! ובעצם, אין זה כלל משנה כיצד כיוון שמיד מחלחלת לה פנימה תחושת פאניקה. פלצות הזוחלת לה אל תוך תוכו לאיטה במבוכה מסוימת. היא אינה אמורה להיות שם ובעצמה היא יודעת זאת. אך בכל זאת היא נמשכת אליו והוא אליה. והוא נמשך לתחושה הזו שכן היא סוגרת בשנית את עפעפיו, מכסה בעדינות סובלנית את אישוניו באפילה סמיכה עבה, מדחיקה שוב את עולמו לאותה שהות בחשיכה מנחמת של חוסר התמצאות ובלב ליבה של אותה מערבולת זמן המסחררת את כולנו. עדיף לשקוע ברגע מתוק אחד, קטן ככל שיהיה, אשר התרחש בעבר הרחוק באותה מערבולת, מאשר להביט היישר לפניך ולראות את אותו החתול החומק מאגרופך הקמוץ פעם אחר פעם אחר פעם... עדיף לפתוח את אותו אלבום מסמורטט מטולא עד בלי די, המחוזק בתפרים דמויי יהלום, פעם אחר פעם אחר פעם מאשר לנסות לצרף אליו תמונות חדשות. כן, עדיף לחיות בצל עבר כאוב אך ידוע. כן, עדיף לא לראות ולשרות באותו עבר יציב וקבוע מאשר להתעורר לתוך הווה מבלבל מתחלף. הלא ידוע, אותו חומר נטול כל צורה מוחשית שבצינתו אדם ירגיש רק כאשר יעברו, השוכן במערבולת, הוא החשש האמיתי של אותו אדם. אדם יושב לו עם אלבום מרופט, מדפדף לאיטו לאחור בדפיו המצהיבים..