אוי הזכרונות
מיכל יקרה שלנו. את יודעת - כל החיים שלי הייתי רחוק מאד מאד מהדת. גם היום. לפני כמה שנים הייתי בביקור בבית אצל הבוס שלי בבוסטון - קתולי מאמין, שפעם ראשונה רואה ישראלי מול העיניים - והוא שאל אותי אם אני מאמין. אמרתי שאני בעצם אתאיסט. נכון... יש חגים, מסורת - אבל אני לא מאמין באלהים, כפי שהוא מיוצג בתנ``ך. הם עד היום לא יודעים איך לאכול אדם כמוני - יהודי, שמה לעשות... - לא מאמין באלוהות. בקיצ - מה שכן לקחתי מהדת, או יותר נכון מהמסורת שהדת כפי שהיא היום מתיימרת לייצג - זה את מנהגי האבלות. ככל שאני מתרחק מהאבל שלי הפרטי, אני מבין איזו חוכמת חיים נסכו במנהגי השבעה, שלושים והשנה. אתה עובר מטרמורפוזה כזו, שמצד אחד אתה נשען על המנהגים האלו, על עצם הקיום שלהם, ומצד שני הם הרי מותאמים כל כך לתהליכים הפנימיים שלך... לא ידעתי שאת קרובה כ``כ למותו של אביך. תנחומי. עוד משהו קטן. גם על האבל. ביום רביעי טיפלתי בשיאצו במישהי. הרגשתי שהיא לא כמו תמול שלשום. כאב לה בכל מיני מקומות בגוף, שהעידו שהיא לא בדיוק בקו של שקט. כששאלתי אותה לאחר הטיפול איך היא מרגישה ואם יש משהו שהיא רוצה לחלוק, פרצה בבכי ואמרה שלי שבבוקר אותו יום השתתפה בלוויה של חברת ילדות. בגיל 30 נפטרה מסרטן - וספרה לי על ההספדים של האחיות בבי``ח שסיפרו עד כמה היא היתה מלאך, אפילו בימים האחרונים שלה. וכמו תמיד, אבל של מישהו אחר מושך החוצה את האבל הפרטי שלך. וכמעט כמעט בכיתי יחד איתה. אבל לא. ואת התרגילים -שאגב יש לי עכשיו - של הנבואה השמימית - נשאיר לפאזה אחרת.. ש``ש ואהבה. איש.