בדידות בזוגיות.
נשואים קרוב לעשור.
ביחד כבר 14 שנים.
הוא בן הזוג הרציני הראשון שלי.
מבוגר ממני בכמה שנים.
ופתאום, אחרי הילדים (2) והרבה מאוד אתגרים שהחיים מזמנים לנו,
נשברנו.
אין אלימות, יש כבוד הדדי, כמה שאפשר,
אבל משהו פשוט נגמר.
קשה להודות בזה,
אנחנו בטיפול כבר כמה חודשים, אבל זה לא הולך לשום מקום חיובי.
המצב ממשיך להדרדר, והגענו למצב שהוא לא מדבר איתי בכלל.
מדברים רק על הדברים הטכניים של החיים.. הילדים, הבית, המסביב.
לא עלינו, על היום שלנו, על ההרגשה שלנו.
אני עוצרת את עצמי מלדבר איתו, כי לא נעים לי הקטע החד צדדי הזה.
בטיפול, אני אומרת לו מה שעל הלב שלי. אבל זה לא מספיק.
ה- 50 דקות האלה, עוברות כל כך מהר.. וקשה לי לחכות משבוע לשבוע.
המטפל אמר שהוא זמין לנו, מתי שאנחנו צריכים, ואני מתאפקת כל יום שלא להתקשר אליו או לסמס לו. כי כל כך נעים לדבר איתו. והוא לא שופט.
אבל מאוד מכבדת את גבולות הטיפול. ורק במקרים מאוד מיוחדים פונה אליו מעבר לפגישה הקבועה שלנו.
האתגרים בחיינו עוד לא הסתיימו.
יש לנו עוד התעסקויות חיים "כבדות".
אנחנו מתפקדים בסך הכל.
אבל החיים כל כך עצובים בלי זוגיות טובה.
בלי חבר לחיים.
בלי אהבה ותשוקה.
בלי מגע, חיבוק, נשיקות.
הילדים הם כל עולמי. אוהבת אותם אהבת נפש. אעשה עבורם הכל.
אבל יש להם אמא קצת עצובה.
אמא שלא טוב לה.
ואני מחפשת מקום לפרוק מהלב.. כדי להרגיש פחות חנוקה.
החברים שלנו בעיקר משותפים, והם לא ממש יודעים על המשברים האחרונים.
אז גם בעניין הזה, מרגישה שאין לי עם מי לדבר.
לא סומכת על אף אחד שאני מכירה באישי הזה.
תודה מראש על כל תמיכה.
נשואים קרוב לעשור.
ביחד כבר 14 שנים.
הוא בן הזוג הרציני הראשון שלי.
מבוגר ממני בכמה שנים.
ופתאום, אחרי הילדים (2) והרבה מאוד אתגרים שהחיים מזמנים לנו,
נשברנו.
אין אלימות, יש כבוד הדדי, כמה שאפשר,
אבל משהו פשוט נגמר.
קשה להודות בזה,
אנחנו בטיפול כבר כמה חודשים, אבל זה לא הולך לשום מקום חיובי.
המצב ממשיך להדרדר, והגענו למצב שהוא לא מדבר איתי בכלל.
מדברים רק על הדברים הטכניים של החיים.. הילדים, הבית, המסביב.
לא עלינו, על היום שלנו, על ההרגשה שלנו.
אני עוצרת את עצמי מלדבר איתו, כי לא נעים לי הקטע החד צדדי הזה.
בטיפול, אני אומרת לו מה שעל הלב שלי. אבל זה לא מספיק.
ה- 50 דקות האלה, עוברות כל כך מהר.. וקשה לי לחכות משבוע לשבוע.
המטפל אמר שהוא זמין לנו, מתי שאנחנו צריכים, ואני מתאפקת כל יום שלא להתקשר אליו או לסמס לו. כי כל כך נעים לדבר איתו. והוא לא שופט.
אבל מאוד מכבדת את גבולות הטיפול. ורק במקרים מאוד מיוחדים פונה אליו מעבר לפגישה הקבועה שלנו.
האתגרים בחיינו עוד לא הסתיימו.
יש לנו עוד התעסקויות חיים "כבדות".
אנחנו מתפקדים בסך הכל.
אבל החיים כל כך עצובים בלי זוגיות טובה.
בלי חבר לחיים.
בלי אהבה ותשוקה.
בלי מגע, חיבוק, נשיקות.
הילדים הם כל עולמי. אוהבת אותם אהבת נפש. אעשה עבורם הכל.
אבל יש להם אמא קצת עצובה.
אמא שלא טוב לה.
ואני מחפשת מקום לפרוק מהלב.. כדי להרגיש פחות חנוקה.
החברים שלנו בעיקר משותפים, והם לא ממש יודעים על המשברים האחרונים.
אז גם בעניין הזה, מרגישה שאין לי עם מי לדבר.
לא סומכת על אף אחד שאני מכירה באישי הזה.
תודה מראש על כל תמיכה.
