shellyland
New member
בגדי המלך החדשים
מוסקט הלחיצה אותי עם קיום ההבטחות האובססיבי הזה שלה, אז כדי לא לצאת פארשית החלטתי לנסות גם. יובלי, להלן הבטחתי: המלך השירי הוא עירום (על תופעות יסוד אחדות בשירה עברית משנות החמישים ואילך) הוא שם המאמר של אורציון ברתנא שהתפרסם באוגוסט 89' במוסף הספרות של ידיעות. אני קראתי את המאמר לא בצורתו המקורית אלא בצורתו הערוכה-מחדש כפי שנתפרסמה בשנת 1982 בספרו "עדות קריאה", ספר העוסק בספרות, בביקורת הספרות וביחסים בינהם. ברתנא יוצא במאמרו נגד "פירמידת הכוחות" בשירה העברית הצעירה ובביקורתה ואומר שכבר מזמן צריך היה לצעוק כי "המלך הוא עירום". בפתיחת המאמר הוא מציג את הספרות כתהליך של תודעה המבוסס על זיכרון, את הפואטיקה כמבוססת על סדר ואת הז'אנרים כדרכי סידור שונות של עובדות ותיאורים הפונות אל הזיכרון. בעוד שהאפיקה נזכרת בגלל ההקשרים העלילתיים שבה, הליריקה נזכרת בגלל האסתטיקה שבה: בגלל יופיה של קביעה, בגלל דיוקה של מטאפורה, בגלל שלמות של מבנה מילולי. המלל, לדבריו, מטשטש את התקשורת בעוד שעקביות מטאפורית בשפה שומרת עליה. הוא טוען כי העקרונות האסתטיים של המשקל והחרוז קבעו לשירה צורה המאפשרת לזכרה בע"פ למשך דורות ושנורמות אלה היו קיימות בשירה העברית מאז המאה ה-19 ועד שנדחקו הצידה כמגמה אנאכרוניסטית ומיושנת בשירה בשנות החמישים ע"י זך, עמיחי ואבידן. הוא מתייחס אל "המימד החדש" שהכניסו ממשיכי דרכו של זך לשירה העברית ואומר ששירתם הפכה קאנונית למרות היותה בלתי-קומוניקאטיבית בשל חלקים ביצירותיהם שהיו פשטניים בטיעוניהם, יומיומיים בשפתם ואקטואלים במגמתם. קאנוניזציה זו היתה בעיניו אלימה ומלבד פגיעתה במשוררים השייכים לזאנר הקודם היא פגעה בקהל הקוראים ויצרה אצלם את הרושם המוטעה כאילו שירה היא אך ורק הזדהות עם העקרונות הפואטיים של זך, עמיחי, אבידן וממשיכיהם. את עיקר חידושם של משוררים אלה הוא מגדיר כך: מול השירה הצורנית-מלודית והצורנית-פיגוראטיבית (זו שאפשר ללמדה על-פה) הם העמידו שירה ניסויית. עיבדו את השפה והמסורת לרצף ניסויי לשון ומחשבה שנועדו להיות בדיקה של תודעת האני. את תרומתה של הפואטיקה החדשה הוא רואה בכך שהיתה "חידוש מרענן" וריעננה את אוצר הדימויים והמטאפורות של הדור הקודם. אבל לצד חלקים אלה היא יצרה חלקי-נפל אותם הוא ממפה על פי שלוש קטגוריות: א. בנאליות לשונית ("שהם מעוררים היום תמיהה לשם מה נכתבו") ב. נסיון בניסוח מילולי - שירים שאינם נשארים בזכרון משום שהם חסרי "סימני קריאה אסתטיים" מוסכמים. ג. אי-עבירה של "מחסות התקשורת" – פיזור מילים חסרות משמעות בעיקר על ידי משוררים כויזלטיר או אבות ישורון המאוחר. הבעיה, כפי שהוא רואה אותה, היא שהשירה מועברת לקורא ללא פואטיקה של תיווך. השירה הפכה לדיווח ניסיוני על מה שהסובייקט חושב ואיך שהוא מרגיש. המשוררים מדברים על נושאים אך נמנעים מלתאר אותם תיאור מטאפורי ישיר. אלו הם "שירי מצב רוח" שאינם מבוססים על מבנה אסתטי. השיר, לדבריו, אינו מחדש דבר לקורא שמכיר את החוויה מנסיונו הפרטי. עוד הוא טוען כי יש בשירה זו מגמה של "זלזול במילה" אשר הופכת אותה לשירת נונסנס. המבנה של השיר כיחידה התפורר לרצף ניסוחי לשון. בשנות החמישים מגמה זו היתה קיימת בצד מגמות שיריות אחרות, אך בשנות השבעים היא הלכה והתחזקה עד שאצל משוררים שאהרון שבתאי או מאיר ויזלטיר היא חונקת את השירה או מחוסר קומוניקאציה או מעודף קומוניקאציה בנאלית. הוא מדבר גם על האקסקלוסיביות של השירה ועל כך שהיא נצרכת על ידי קהל מאוד מצומצם מפני שהיא דורשת רגישות לשונית גבוהה ואינטואיציה או יכולת אנאליטית לתחושות נפשיות. אך אם מעגל התקשורת בשירה, אשר ביסודו צריך להיות מורכב מן המשדר (המשורר עצמו) ומן הקולט (הקורא) מתרחב על ידי מבקרי ספרות, מרצים, עורכים וכו' נוצרת רשת שלמה של תיווך שאיננה חלק מן השיר עצמו והמגע של הקורא עם השיר הופך לעיסוק פולחני. "בסיפוק העצמי שבה או בבנאליות שבה הופכת השירה העברית העכשווית לעולם אוטונומי שיושביו מגנים זה את זה ומשבחים זה את זה באינטנסיביות של ליצנים בפארסה ללא קהל". (בתוך כל זה אני רוצה להזכיר כי ברתנא הוא גם מבקר ספרות, גם מרצה וגם משורר שפועל בתוך אותו עולם ממש). את הניתוק של הקוראים מן השירה הוא מייחס גם לחוסר התקשורתיות שלה, גם לביקורת המתעלמת לגמרי מדעת הקהל (למשל – משורר כנתן יונתן שספריו מככבים ברשימת רבי המכר לא זוכה לשום יחס מצד הביקורת) וגם לבטאוני הספרות אשר מנציחים את העיסוק האקסקלוסיבי בספרות כתיווך, מעודדים המצאת פואטיקות חסרות ביסוס לוגי ומצדיקים את היותה של השירה בלתי מובנת. הקורא, לדבריו, מתייחס לפרסומי שירה כאל קוריוזים טקסיים בלתי מובנים ומניח שדרכם בכך שאינם מובנים ולכן אין לו זכות לפרוץ לתחומם. לסיכום הוא אומר שמגמה זו בשירה העברית התנפחה לרעת הקורא וביחס הפוף לתרומתה לשפה העברית והפיכתה למכשיר מורכב ורב-מימדי יותר.
מוסקט הלחיצה אותי עם קיום ההבטחות האובססיבי הזה שלה, אז כדי לא לצאת פארשית החלטתי לנסות גם. יובלי, להלן הבטחתי: המלך השירי הוא עירום (על תופעות יסוד אחדות בשירה עברית משנות החמישים ואילך) הוא שם המאמר של אורציון ברתנא שהתפרסם באוגוסט 89' במוסף הספרות של ידיעות. אני קראתי את המאמר לא בצורתו המקורית אלא בצורתו הערוכה-מחדש כפי שנתפרסמה בשנת 1982 בספרו "עדות קריאה", ספר העוסק בספרות, בביקורת הספרות וביחסים בינהם. ברתנא יוצא במאמרו נגד "פירמידת הכוחות" בשירה העברית הצעירה ובביקורתה ואומר שכבר מזמן צריך היה לצעוק כי "המלך הוא עירום". בפתיחת המאמר הוא מציג את הספרות כתהליך של תודעה המבוסס על זיכרון, את הפואטיקה כמבוססת על סדר ואת הז'אנרים כדרכי סידור שונות של עובדות ותיאורים הפונות אל הזיכרון. בעוד שהאפיקה נזכרת בגלל ההקשרים העלילתיים שבה, הליריקה נזכרת בגלל האסתטיקה שבה: בגלל יופיה של קביעה, בגלל דיוקה של מטאפורה, בגלל שלמות של מבנה מילולי. המלל, לדבריו, מטשטש את התקשורת בעוד שעקביות מטאפורית בשפה שומרת עליה. הוא טוען כי העקרונות האסתטיים של המשקל והחרוז קבעו לשירה צורה המאפשרת לזכרה בע"פ למשך דורות ושנורמות אלה היו קיימות בשירה העברית מאז המאה ה-19 ועד שנדחקו הצידה כמגמה אנאכרוניסטית ומיושנת בשירה בשנות החמישים ע"י זך, עמיחי ואבידן. הוא מתייחס אל "המימד החדש" שהכניסו ממשיכי דרכו של זך לשירה העברית ואומר ששירתם הפכה קאנונית למרות היותה בלתי-קומוניקאטיבית בשל חלקים ביצירותיהם שהיו פשטניים בטיעוניהם, יומיומיים בשפתם ואקטואלים במגמתם. קאנוניזציה זו היתה בעיניו אלימה ומלבד פגיעתה במשוררים השייכים לזאנר הקודם היא פגעה בקהל הקוראים ויצרה אצלם את הרושם המוטעה כאילו שירה היא אך ורק הזדהות עם העקרונות הפואטיים של זך, עמיחי, אבידן וממשיכיהם. את עיקר חידושם של משוררים אלה הוא מגדיר כך: מול השירה הצורנית-מלודית והצורנית-פיגוראטיבית (זו שאפשר ללמדה על-פה) הם העמידו שירה ניסויית. עיבדו את השפה והמסורת לרצף ניסויי לשון ומחשבה שנועדו להיות בדיקה של תודעת האני. את תרומתה של הפואטיקה החדשה הוא רואה בכך שהיתה "חידוש מרענן" וריעננה את אוצר הדימויים והמטאפורות של הדור הקודם. אבל לצד חלקים אלה היא יצרה חלקי-נפל אותם הוא ממפה על פי שלוש קטגוריות: א. בנאליות לשונית ("שהם מעוררים היום תמיהה לשם מה נכתבו") ב. נסיון בניסוח מילולי - שירים שאינם נשארים בזכרון משום שהם חסרי "סימני קריאה אסתטיים" מוסכמים. ג. אי-עבירה של "מחסות התקשורת" – פיזור מילים חסרות משמעות בעיקר על ידי משוררים כויזלטיר או אבות ישורון המאוחר. הבעיה, כפי שהוא רואה אותה, היא שהשירה מועברת לקורא ללא פואטיקה של תיווך. השירה הפכה לדיווח ניסיוני על מה שהסובייקט חושב ואיך שהוא מרגיש. המשוררים מדברים על נושאים אך נמנעים מלתאר אותם תיאור מטאפורי ישיר. אלו הם "שירי מצב רוח" שאינם מבוססים על מבנה אסתטי. השיר, לדבריו, אינו מחדש דבר לקורא שמכיר את החוויה מנסיונו הפרטי. עוד הוא טוען כי יש בשירה זו מגמה של "זלזול במילה" אשר הופכת אותה לשירת נונסנס. המבנה של השיר כיחידה התפורר לרצף ניסוחי לשון. בשנות החמישים מגמה זו היתה קיימת בצד מגמות שיריות אחרות, אך בשנות השבעים היא הלכה והתחזקה עד שאצל משוררים שאהרון שבתאי או מאיר ויזלטיר היא חונקת את השירה או מחוסר קומוניקאציה או מעודף קומוניקאציה בנאלית. הוא מדבר גם על האקסקלוסיביות של השירה ועל כך שהיא נצרכת על ידי קהל מאוד מצומצם מפני שהיא דורשת רגישות לשונית גבוהה ואינטואיציה או יכולת אנאליטית לתחושות נפשיות. אך אם מעגל התקשורת בשירה, אשר ביסודו צריך להיות מורכב מן המשדר (המשורר עצמו) ומן הקולט (הקורא) מתרחב על ידי מבקרי ספרות, מרצים, עורכים וכו' נוצרת רשת שלמה של תיווך שאיננה חלק מן השיר עצמו והמגע של הקורא עם השיר הופך לעיסוק פולחני. "בסיפוק העצמי שבה או בבנאליות שבה הופכת השירה העברית העכשווית לעולם אוטונומי שיושביו מגנים זה את זה ומשבחים זה את זה באינטנסיביות של ליצנים בפארסה ללא קהל". (בתוך כל זה אני רוצה להזכיר כי ברתנא הוא גם מבקר ספרות, גם מרצה וגם משורר שפועל בתוך אותו עולם ממש). את הניתוק של הקוראים מן השירה הוא מייחס גם לחוסר התקשורתיות שלה, גם לביקורת המתעלמת לגמרי מדעת הקהל (למשל – משורר כנתן יונתן שספריו מככבים ברשימת רבי המכר לא זוכה לשום יחס מצד הביקורת) וגם לבטאוני הספרות אשר מנציחים את העיסוק האקסקלוסיבי בספרות כתיווך, מעודדים המצאת פואטיקות חסרות ביסוס לוגי ומצדיקים את היותה של השירה בלתי מובנת. הקורא, לדבריו, מתייחס לפרסומי שירה כאל קוריוזים טקסיים בלתי מובנים ומניח שדרכם בכך שאינם מובנים ולכן אין לו זכות לפרוץ לתחומם. לסיכום הוא אומר שמגמה זו בשירה העברית התנפחה לרעת הקורא וביחס הפוף לתרומתה לשפה העברית והפיכתה למכשיר מורכב ורב-מימדי יותר.
