בבקשה, תקראו.. ../images/Emo7.gif
המון זמן לא כתבתי. זה לא שאני לא חושבת עליכם, אני כן. אני פשוט לא יודעת לתמוך או להיתמך כשאני מרגישה חרא, תסלחו לי על השפה. בתקופה האחרונה, וכן ציינתי את זה על גבי דפי הפורום יותר מפעם אחת, אני מרגישה שאני נדרסת ע"י משאית, יום אחרי יום, שוב ושוב. ותאמרו כל שתאמרו - בודאי אתם צודקים. זה לא שאני ממש עוזרת לעצמי להחלים. אני לא מוצאת את הכוח. או להפך. לא מוצאת את היכולת להיות לגמרי בחוסר אונים, כנראה. אני כן מרגישה חסרת אונים, אני מרגישה אומללה, אבל כנראה האגו המסריח שלי עובד שעות נוספות. במשך תקופה של מספר חודשים זייפתי בהימנעות, ובאופן לא מפתיע, לא עובדת את 12 הצעדים. עכשיו כבר מעל חודשיים שאני לא הולכת לפגישות. (אין לי איך להגיע לפגישות, אני לא ניידת, אבא מאז הניתוח, ואף על פי שהוא בסדר וחזר לתפקד, נסיעה כזו והמתנה כשאני משתתפת בקבוצה עדיין קשה לו). לא זייפתי בהימנעות. זו לא המילה הנכונה. לא הייתי בטיפת הימנעות. לא הייתה הימנעות. נכון, לא אכלתי חומרים, חוץ משתי נפילות של סוכר במשך של שנה וחצי. אבל הכמויות? של אכלנית כפייתית לחלוטין. כל עוד לא הרגשתי את זה על המשקל - הצלחתי לסבול את זה. אבל לא עוד. לפני שבועיים נשקלתי ולמרבה הצער, עליתי בקילו. אין מילים לתאר את הכאב. הפחד. לעלות שוב את כל הקילוגרמים שירדתי. זו אימה ממש. זה פחד מטורף. מאז חזרתי להימנעות. אבל אני, קיצונית - שזו הימנעות עד כדי הרעבה. יש ימים שאני אוכלת בסדר גמור, יש ימים שאני לא אוכלת כמעט. יש ימים שאני אוכלת בסדר, ומקיאה. מה שכן תודה לאל - אני לא אוכלת מעל לכמויות שאני צריכה לאכול. קיבלתי חום כשראיתי שעליתי במשקל, אני רוצה לרדת עכשיו במשקל. לרדת. זה מה שמול העיניים שלי. לא משנה איך. לרדת. נוצר מתח בבית, ההורים כועסים עליי כי אני "לא אוכלת מספיק", הם גם כועסים כי אני "דרמטית, ולוקחת את הכל בקיצוניות, ומגזימה", ובעיקר: "אין לי גבולות, ואין לי סדרי עדיפויות". כן, זה המשפט החביב על אבא שלי. הא יודע איפה להכאיב לי. כשהוא אומר לי את זה, אני כולי מתקפלת בדמעות. לא עונה לו בכלל. הולכת לחדר, כאילו אני לא מקשיבה לו, ובוכה שם שעות. כי הוא לא רואה שכואב לי כל כך. כי הוא לא רואה כמה אני מנסה ללמוד את הגבולות, כי הוא לא יודע שאני מודעת לקשיים שלי עם גבולות, כי אני רוצה לרצות אותו, וכואב לי שהוא מאוכזב ממני. וכשהוא תוקף אותי, בטונים האלה שלו, והמילים האלה שננעצות לי ישר בלב, אני מרגישה שאין לי אויר, שאני נחנקת. אני לא יכולה להוציא מילה מהפה. אני בכלל לא מנסה, כי במקום מילים יוצא בכי. והוא לא מפסיק. לא מפסיק. הוא לא הפסיק יומיים. הרגשתי כל כך בודדה. כל כך כואבת אחרי התקרית הזו. אבל יש אלוהים. פתאום היה לי טלפון. מי יכול להתקשר אליי בעשר בלילה? הרי אין לי כל כך חברים, מי זה יכול להיות..? מישהי יקרה מהקבוצה, או.איי. התיזמון שלה היה אלוהי. המשפט הראשון שלי היה "התקשרת ממש בזמן". ואז התפרצתי בבכי. שבמשך דקות ארוכות לא הצלחתי לעצור. אבל היא הייתה שם בקו, והקשיבה, ושמעה, ודיברה, ואני אסירת תודה לה. כי הבדידות הזו מעייפת, ומדכאת. ואכפת לה. וזה המון בשבילי בזמן כזה. אני מוצאת את עצמי באינסוף רגעים שאני כל כך לבד, מרגישה את הלב שלי מאיץ,שאני נחנקת, ואני כל כך צריכה לדבר.. ואין לי עם מי, היא אוצר בשבילי ברגעים כאלה. אני יודעת שאתם פה. ואתם יקרים לי. אבל המסך הזה הוא קר. אני כל כך בודדה. בחיים שלי לא הרגשתי ככה. מעבר לכל מה שכתבתי, אני עצבנית מאוד על הרופא שלי. הוא לא מבין על המ אני מדברת איתו. הוא גורם לי להרגיש רע עם זה שאני מרגישה רע. יש בזה הגיון? הוא גורם לי להרגיש אשמה עם זה שרע לי. "נו באמת, את הרי יודעת שאת נראית טוב, שאת בסדר". הלוואי והייתי יודעת את זה. הלוואי. חוצמיזה אין טיפול, ולא יהיה בזמן הקרוב. אין יכולת כלכלית. אז באופן כללי אני שבורה
אבל יש רגעים טובים יותר בתוך כל הטירוף הזה.
המון זמן לא כתבתי. זה לא שאני לא חושבת עליכם, אני כן. אני פשוט לא יודעת לתמוך או להיתמך כשאני מרגישה חרא, תסלחו לי על השפה. בתקופה האחרונה, וכן ציינתי את זה על גבי דפי הפורום יותר מפעם אחת, אני מרגישה שאני נדרסת ע"י משאית, יום אחרי יום, שוב ושוב. ותאמרו כל שתאמרו - בודאי אתם צודקים. זה לא שאני ממש עוזרת לעצמי להחלים. אני לא מוצאת את הכוח. או להפך. לא מוצאת את היכולת להיות לגמרי בחוסר אונים, כנראה. אני כן מרגישה חסרת אונים, אני מרגישה אומללה, אבל כנראה האגו המסריח שלי עובד שעות נוספות. במשך תקופה של מספר חודשים זייפתי בהימנעות, ובאופן לא מפתיע, לא עובדת את 12 הצעדים. עכשיו כבר מעל חודשיים שאני לא הולכת לפגישות. (אין לי איך להגיע לפגישות, אני לא ניידת, אבא מאז הניתוח, ואף על פי שהוא בסדר וחזר לתפקד, נסיעה כזו והמתנה כשאני משתתפת בקבוצה עדיין קשה לו). לא זייפתי בהימנעות. זו לא המילה הנכונה. לא הייתי בטיפת הימנעות. לא הייתה הימנעות. נכון, לא אכלתי חומרים, חוץ משתי נפילות של סוכר במשך של שנה וחצי. אבל הכמויות? של אכלנית כפייתית לחלוטין. כל עוד לא הרגשתי את זה על המשקל - הצלחתי לסבול את זה. אבל לא עוד. לפני שבועיים נשקלתי ולמרבה הצער, עליתי בקילו. אין מילים לתאר את הכאב. הפחד. לעלות שוב את כל הקילוגרמים שירדתי. זו אימה ממש. זה פחד מטורף. מאז חזרתי להימנעות. אבל אני, קיצונית - שזו הימנעות עד כדי הרעבה. יש ימים שאני אוכלת בסדר גמור, יש ימים שאני לא אוכלת כמעט. יש ימים שאני אוכלת בסדר, ומקיאה. מה שכן תודה לאל - אני לא אוכלת מעל לכמויות שאני צריכה לאכול. קיבלתי חום כשראיתי שעליתי במשקל, אני רוצה לרדת עכשיו במשקל. לרדת. זה מה שמול העיניים שלי. לא משנה איך. לרדת. נוצר מתח בבית, ההורים כועסים עליי כי אני "לא אוכלת מספיק", הם גם כועסים כי אני "דרמטית, ולוקחת את הכל בקיצוניות, ומגזימה", ובעיקר: "אין לי גבולות, ואין לי סדרי עדיפויות". כן, זה המשפט החביב על אבא שלי. הא יודע איפה להכאיב לי. כשהוא אומר לי את זה, אני כולי מתקפלת בדמעות. לא עונה לו בכלל. הולכת לחדר, כאילו אני לא מקשיבה לו, ובוכה שם שעות. כי הוא לא רואה שכואב לי כל כך. כי הוא לא רואה כמה אני מנסה ללמוד את הגבולות, כי הוא לא יודע שאני מודעת לקשיים שלי עם גבולות, כי אני רוצה לרצות אותו, וכואב לי שהוא מאוכזב ממני. וכשהוא תוקף אותי, בטונים האלה שלו, והמילים האלה שננעצות לי ישר בלב, אני מרגישה שאין לי אויר, שאני נחנקת. אני לא יכולה להוציא מילה מהפה. אני בכלל לא מנסה, כי במקום מילים יוצא בכי. והוא לא מפסיק. לא מפסיק. הוא לא הפסיק יומיים. הרגשתי כל כך בודדה. כל כך כואבת אחרי התקרית הזו. אבל יש אלוהים. פתאום היה לי טלפון. מי יכול להתקשר אליי בעשר בלילה? הרי אין לי כל כך חברים, מי זה יכול להיות..? מישהי יקרה מהקבוצה, או.איי. התיזמון שלה היה אלוהי. המשפט הראשון שלי היה "התקשרת ממש בזמן". ואז התפרצתי בבכי. שבמשך דקות ארוכות לא הצלחתי לעצור. אבל היא הייתה שם בקו, והקשיבה, ושמעה, ודיברה, ואני אסירת תודה לה. כי הבדידות הזו מעייפת, ומדכאת. ואכפת לה. וזה המון בשבילי בזמן כזה. אני מוצאת את עצמי באינסוף רגעים שאני כל כך לבד, מרגישה את הלב שלי מאיץ,שאני נחנקת, ואני כל כך צריכה לדבר.. ואין לי עם מי, היא אוצר בשבילי ברגעים כאלה. אני יודעת שאתם פה. ואתם יקרים לי. אבל המסך הזה הוא קר. אני כל כך בודדה. בחיים שלי לא הרגשתי ככה. מעבר לכל מה שכתבתי, אני עצבנית מאוד על הרופא שלי. הוא לא מבין על המ אני מדברת איתו. הוא גורם לי להרגיש רע עם זה שאני מרגישה רע. יש בזה הגיון? הוא גורם לי להרגיש אשמה עם זה שרע לי. "נו באמת, את הרי יודעת שאת נראית טוב, שאת בסדר". הלוואי והייתי יודעת את זה. הלוואי. חוצמיזה אין טיפול, ולא יהיה בזמן הקרוב. אין יכולת כלכלית. אז באופן כללי אני שבורה