Danielle102
New member
בבעיה.תעזרו לי?
היי, היות והצטרפתי ואישרתם לי להצטרף לכאן מלפני יומיים, אני ממש ישמח אם תעזרו לי, תציעו לי את דעתבם. אז ככה, אני הולכת להעתיק לכאן איזה שהוא קטע שרשמתי בבלוג שלי פה בתפוז,ופירסמתי,ואני יוסיף לזה קצת. והרי- וואו. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מניחה שאולי את רובכם זה יפתיע,ילהיב,ידהים,אבל אני בטוחה שגם אתם כמוני,תוכלו לכנות את זה כ-סיפור אהבה בלתי נשכח. תחילת כיתה ז`.ההתלהבות,הריגוש,הפרפרים שהנה;כבר כמעט ממש ממש מתבגרים.וכמובן-האהבה.פתאום מתחילות להן אהבות קטנות,ליחשושים.פתאום כולם כבר מוצאים עצמם בבעיות,אומנם קטנות,אבל בהחלט בעיות.ואסור לזלזל,כל הרגשה ובעיה כזו פתאום מראה שהעולם לא הכי ורוד כמו שהיה ביסודי. והנה,כבר חלף לו רבעון מהשנה..וכולנו כבר מרגישים כול כך גדולים. ואני?!נואשת כבר לאהוב מישהו.כי הרי-כולם כבר מאוהבות עד מעל הראש. ואז ראיתי אותו,את אורי.ילד בכיתה ט`,יפה תואר.גבוה,חתיך,עם חיוך יפהפה! ומשם הכול התחיל... הלכתי לישון אצל נועה באותו היום. וכמובן,סיפרתי לה על ה"תגלית" החדשה שמצאתי לי. היא כצפוי הכירה אותו (וכמה שזה שיחק לטובתי),שזה לא דבר שממש הפתיע אותי;היא כזו,מכירה את כולם,התנשקה עם כולם,חברותית נקרא לזה?! . ואז החלטנו.התקשרנו.היא כול כך רצתה לעזור לי.בהתחלה היא דיברה,ומן הסתם שלא עם הקול שזהה לשלה,התחזינו ל`מעיין`.זאת אומרת,אין אחת שהוא מכיר בשם `מעיין`,אלא מדובר באחת שכיביכול ראתה אותו בהופעה שלו (הוא בלהקה-ומנגן על תופים.מה שאפילו עוד יותר גרם לי לרצות אותו) ונדלקה עליו.כמובן שזה סיפור שהיא ואני המצאנו,מפרי דמיוננו.והוא?מאמין. וכול הזמן מברר יותר ויותר במי מדובר.שואל שאלות,מסתקרן,ובסופו של דבר;מניח את הדעת. עבר יום,אני בבית.לבד.וחושבת?!רק עליו! על אורי שלי..היפה,המקסים,זה שבדיוק מלפני כמה שעות ראיתי בבית ספר עובר בהפסקה ומחלק חיוכים. מביטה על הטלפון ומניחה ש"מה כבר יכול לקרות?!" אז מתקשרת. וזו שוב,מעיין. "היי,מה נשמע?זו מעיין.זוכר?" אני אומרת בקול חושש..שלא יזהה,שלא יחשוד חלילה. כך עוברים להם שבועיים,שלוש..ומדברים המון.הוא מספר לי לאט לאט יותר ויותר סודות שלו,מחשבות שלו,בדיחות שלו. והוא?מת שנפגש כבר..ואני?רק תירוצים."לא יכולה" "חולה" וכול פעם תירוץ אחר..אבל הוא תמיד יושב בלב. לאט לאט הוא כבר בטוח ש"את מסתלבטת עליי" ככה הוא אמר. אז אני מכחישה ואומרת שחייבת ללכת. מאז לא התקשרתי יותר. ורק אחרי בערך 3 חודשים החזרתי צלצול.אני מצטערת. הוא זכר אותי,את הקול שלי,את סגנון הדיבור שלי;אותי. אבל הוא לא כזה מלאך.ולא היה מוכן להמשיך לדבר איתי אם לא הייתי מזדהה כבר.נו טוב,אפשר להבין אותו. אז סיפרתי. שטות?לא. הוא היה חייב לדעת מזה מתישהו! הוא היה המום.ופתאום כול החמימות והאהבה שהוא הרעיף-התחלפה בקור ואדישות.ופתאום כול השמועות שאמרו עליו-צצות להן לאט לאט. וככה נגמרה לה כיתה ז` שלי,וט` שלו. והנה,אני מוצאת עצמי מחזרת אחריו,חושבת עליו,וכבר באמת שאותותו הוא עוזב את חטיבת הביניים לטובת התיכון..ומשם-זהו,הכול יגמר. אני מנסה שלא לתת לזה לקרות. והוא אדיש,קר אליי,ומדי פעם כשיש לו מצברוח אז קצת נחמד. הייתי אובססבית אליו. כול פעם שרק עבר לידי השתגעתי,הלב שלי השתגע. הייתי מוכנה לתת הכול בשביל להיות איתו. כולם כבר ידעו שאני אוהבת אותו. אפילו המורות. כולם ידעו שהיה איזה משהו בנינו,עם כול הסיפורים,והטלפונים,והמבטים המוזרים בהפסקות. אח"כ המשכנו לדבר עוד קצת בטלפון.היו אפילו פעמים שהוא היה כול כך נחמד. היינו חברים.אבל רק דרך הטלפון. ידעתי שלעולם לא נוכל באמת להיות ביחד. הגיל,הגיל הזה הרס הכול.וגם אם נדמה ששנתים-זה לא כול כך הרבה.אז זה טעות,זה כן.בייחוד ששנינו אנשים שונים לגמרי. אבל כמובן-הוא לא אהב אותי כמו שאני אותו.הוא היה מוכן רק לנצל אותי וזהו. וכבר הגיע החופש הגדול..ועדיין אהבתי אותו. היו פה ושם סיפורים בנינו.קצרים וטיפשיים.הוא ידע עד כמה אהבתי אותו,ואהב להשתעשע בזה. אני לא יודעת למה,הוא כזה. הוא בן אדם כזה.אחד שלא יוכל להיות עם קטנות ממנו,אחד שלא התאהב מעולם,אלא רק עם היא לפי ההגדרות אחת ש`נותנת`.(ולא נרד לפרטים מעמיקים) הרבה אמרו לי כבר לשכוח,אבל זה לא ממש עזר..וגם לפני בערך חודש ראיתי אותו ואני עוד מרגישה אליו,ממש-אהבה. אפילו שאני רואה אותו כבר כמעט ובכלל שלא. והנה,עכשיו אני בכיתה ט' והוא בי"א. אני מניחה שתוכלו להבין שלא כול כך פשוט לספר סיפור של שנה שלמה בקטע אחד בייחוד כשמדובר בסיפור אהבה מטורף או שמא אובססיה חסרת בסיס.אבל אני כמעט בטוחה שהצלחתי להעביר את מה שעבר עליי,וגם אם זה רק במקצת. בכול אופן, זה הקטע שרשמתי, אני ממש בבעיה. אני לא מצליחה לשכוח אותו-או יותר נכון,גם לא רוצה. מה לעשות?
היי, היות והצטרפתי ואישרתם לי להצטרף לכאן מלפני יומיים, אני ממש ישמח אם תעזרו לי, תציעו לי את דעתבם. אז ככה, אני הולכת להעתיק לכאן איזה שהוא קטע שרשמתי בבלוג שלי פה בתפוז,ופירסמתי,ואני יוסיף לזה קצת. והרי- וואו. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מניחה שאולי את רובכם זה יפתיע,ילהיב,ידהים,אבל אני בטוחה שגם אתם כמוני,תוכלו לכנות את זה כ-סיפור אהבה בלתי נשכח. תחילת כיתה ז`.ההתלהבות,הריגוש,הפרפרים שהנה;כבר כמעט ממש ממש מתבגרים.וכמובן-האהבה.פתאום מתחילות להן אהבות קטנות,ליחשושים.פתאום כולם כבר מוצאים עצמם בבעיות,אומנם קטנות,אבל בהחלט בעיות.ואסור לזלזל,כל הרגשה ובעיה כזו פתאום מראה שהעולם לא הכי ורוד כמו שהיה ביסודי. והנה,כבר חלף לו רבעון מהשנה..וכולנו כבר מרגישים כול כך גדולים. ואני?!נואשת כבר לאהוב מישהו.כי הרי-כולם כבר מאוהבות עד מעל הראש. ואז ראיתי אותו,את אורי.ילד בכיתה ט`,יפה תואר.גבוה,חתיך,עם חיוך יפהפה! ומשם הכול התחיל... הלכתי לישון אצל נועה באותו היום. וכמובן,סיפרתי לה על ה"תגלית" החדשה שמצאתי לי. היא כצפוי הכירה אותו (וכמה שזה שיחק לטובתי),שזה לא דבר שממש הפתיע אותי;היא כזו,מכירה את כולם,התנשקה עם כולם,חברותית נקרא לזה?! . ואז החלטנו.התקשרנו.היא כול כך רצתה לעזור לי.בהתחלה היא דיברה,ומן הסתם שלא עם הקול שזהה לשלה,התחזינו ל`מעיין`.זאת אומרת,אין אחת שהוא מכיר בשם `מעיין`,אלא מדובר באחת שכיביכול ראתה אותו בהופעה שלו (הוא בלהקה-ומנגן על תופים.מה שאפילו עוד יותר גרם לי לרצות אותו) ונדלקה עליו.כמובן שזה סיפור שהיא ואני המצאנו,מפרי דמיוננו.והוא?מאמין. וכול הזמן מברר יותר ויותר במי מדובר.שואל שאלות,מסתקרן,ובסופו של דבר;מניח את הדעת. עבר יום,אני בבית.לבד.וחושבת?!רק עליו! על אורי שלי..היפה,המקסים,זה שבדיוק מלפני כמה שעות ראיתי בבית ספר עובר בהפסקה ומחלק חיוכים. מביטה על הטלפון ומניחה ש"מה כבר יכול לקרות?!" אז מתקשרת. וזו שוב,מעיין. "היי,מה נשמע?זו מעיין.זוכר?" אני אומרת בקול חושש..שלא יזהה,שלא יחשוד חלילה. כך עוברים להם שבועיים,שלוש..ומדברים המון.הוא מספר לי לאט לאט יותר ויותר סודות שלו,מחשבות שלו,בדיחות שלו. והוא?מת שנפגש כבר..ואני?רק תירוצים."לא יכולה" "חולה" וכול פעם תירוץ אחר..אבל הוא תמיד יושב בלב. לאט לאט הוא כבר בטוח ש"את מסתלבטת עליי" ככה הוא אמר. אז אני מכחישה ואומרת שחייבת ללכת. מאז לא התקשרתי יותר. ורק אחרי בערך 3 חודשים החזרתי צלצול.אני מצטערת. הוא זכר אותי,את הקול שלי,את סגנון הדיבור שלי;אותי. אבל הוא לא כזה מלאך.ולא היה מוכן להמשיך לדבר איתי אם לא הייתי מזדהה כבר.נו טוב,אפשר להבין אותו. אז סיפרתי. שטות?לא. הוא היה חייב לדעת מזה מתישהו! הוא היה המום.ופתאום כול החמימות והאהבה שהוא הרעיף-התחלפה בקור ואדישות.ופתאום כול השמועות שאמרו עליו-צצות להן לאט לאט. וככה נגמרה לה כיתה ז` שלי,וט` שלו. והנה,אני מוצאת עצמי מחזרת אחריו,חושבת עליו,וכבר באמת שאותותו הוא עוזב את חטיבת הביניים לטובת התיכון..ומשם-זהו,הכול יגמר. אני מנסה שלא לתת לזה לקרות. והוא אדיש,קר אליי,ומדי פעם כשיש לו מצברוח אז קצת נחמד. הייתי אובססבית אליו. כול פעם שרק עבר לידי השתגעתי,הלב שלי השתגע. הייתי מוכנה לתת הכול בשביל להיות איתו. כולם כבר ידעו שאני אוהבת אותו. אפילו המורות. כולם ידעו שהיה איזה משהו בנינו,עם כול הסיפורים,והטלפונים,והמבטים המוזרים בהפסקות. אח"כ המשכנו לדבר עוד קצת בטלפון.היו אפילו פעמים שהוא היה כול כך נחמד. היינו חברים.אבל רק דרך הטלפון. ידעתי שלעולם לא נוכל באמת להיות ביחד. הגיל,הגיל הזה הרס הכול.וגם אם נדמה ששנתים-זה לא כול כך הרבה.אז זה טעות,זה כן.בייחוד ששנינו אנשים שונים לגמרי. אבל כמובן-הוא לא אהב אותי כמו שאני אותו.הוא היה מוכן רק לנצל אותי וזהו. וכבר הגיע החופש הגדול..ועדיין אהבתי אותו. היו פה ושם סיפורים בנינו.קצרים וטיפשיים.הוא ידע עד כמה אהבתי אותו,ואהב להשתעשע בזה. אני לא יודעת למה,הוא כזה. הוא בן אדם כזה.אחד שלא יוכל להיות עם קטנות ממנו,אחד שלא התאהב מעולם,אלא רק עם היא לפי ההגדרות אחת ש`נותנת`.(ולא נרד לפרטים מעמיקים) הרבה אמרו לי כבר לשכוח,אבל זה לא ממש עזר..וגם לפני בערך חודש ראיתי אותו ואני עוד מרגישה אליו,ממש-אהבה. אפילו שאני רואה אותו כבר כמעט ובכלל שלא. והנה,עכשיו אני בכיתה ט' והוא בי"א. אני מניחה שתוכלו להבין שלא כול כך פשוט לספר סיפור של שנה שלמה בקטע אחד בייחוד כשמדובר בסיפור אהבה מטורף או שמא אובססיה חסרת בסיס.אבל אני כמעט בטוחה שהצלחתי להעביר את מה שעבר עליי,וגם אם זה רק במקצת. בכול אופן, זה הקטע שרשמתי, אני ממש בבעיה. אני לא מצליחה לשכוח אותו-או יותר נכון,גם לא רוצה. מה לעשות?
