בבוקרו של יום א`
בשעת בוקר מוקדמת (!) למדי, ביום קר וערפילי מצאתי את הכוח והחשק לקום אל עבר נפתולי היום. הגעתי למפרץ הורדת נוסעים שליד התחנה המרכזית, וחכיתי לטרמפ שלי שישא אותי אל מחוץ לעיר, אל עבר האתגרים הכמוסים שיום העבודה צופן בחובו. כהרגלי בקודש, הקדמתי... נעמדתי מתחת לעץ ובהיתי בשטף המכוניות העובר למולי.... עוברות ועוברות... לפעמים שוכחת עד כמה התנועה ערה בשעות כאלו. עמדתי נפעמת. בשלב מסויים החלו מכוניות לעצור במפרץ ונוסעים החלו לרדת. כולם, כבמין מלאכת מחשבת גאונית, החלו לרדת מהמכוניות. אנשים ירוקים עם מטען כבד על הגב. חיילים... נעמדתי לי שם משתאה לנוכח האפיזודה המתחוללת אל מנגד עיני, מוקסמת. מכונית אחר מכונית כמו במפעל נעצרו והורידו עוד חייל, עוד חיילת... בכל מכונית סצינת פרידה. כל אחת שונה מקודמתה. כל אחת משפחה. כל אחת אהבה. נשיקה רכה חיבוק חיוך מגעים עוגים יותר מבטים מודאגים עוקבים בליטוף אחר הדמות המתרחקת גאווה מתפרצת מכל שביב של אדם עצבות מחלחלת לחלוחית עולה בעיניי... אנשים ירוקים, צעירים, עוזבים משפחה, אהוב, אהובה והולכים... יחזרו בשבוע הבא או אולי בעוד כמה שעות אבל עכשיו, הם הלכו. מביטה בהם, במבט שלהם בעיניים והתרגשות עצומה אוחזת בי. חלקם משתוקקים לנסוע, מחלקם מבצבצת שביזות יום א` הידועה לשימצה, חלקם פשוט מיישירים מבט וצועדים. שיירות, שיירות של מכוניות ללא הפסקה. לפתע פרצוף ירוק מוכר, ואני כבר כמעט ופורצת בבכי למראה החייל שמכירה. והחיבוק שלי היה חיבוק בעבור כל החיילים שהלכו לדרכם. שהלכו בשלום ומתפללת שגם יחזרו בשלום... יש מי שימתין לכם בתחנה...
בשעת בוקר מוקדמת (!) למדי, ביום קר וערפילי מצאתי את הכוח והחשק לקום אל עבר נפתולי היום. הגעתי למפרץ הורדת נוסעים שליד התחנה המרכזית, וחכיתי לטרמפ שלי שישא אותי אל מחוץ לעיר, אל עבר האתגרים הכמוסים שיום העבודה צופן בחובו. כהרגלי בקודש, הקדמתי... נעמדתי מתחת לעץ ובהיתי בשטף המכוניות העובר למולי.... עוברות ועוברות... לפעמים שוכחת עד כמה התנועה ערה בשעות כאלו. עמדתי נפעמת. בשלב מסויים החלו מכוניות לעצור במפרץ ונוסעים החלו לרדת. כולם, כבמין מלאכת מחשבת גאונית, החלו לרדת מהמכוניות. אנשים ירוקים עם מטען כבד על הגב. חיילים... נעמדתי לי שם משתאה לנוכח האפיזודה המתחוללת אל מנגד עיני, מוקסמת. מכונית אחר מכונית כמו במפעל נעצרו והורידו עוד חייל, עוד חיילת... בכל מכונית סצינת פרידה. כל אחת שונה מקודמתה. כל אחת משפחה. כל אחת אהבה. נשיקה רכה חיבוק חיוך מגעים עוגים יותר מבטים מודאגים עוקבים בליטוף אחר הדמות המתרחקת גאווה מתפרצת מכל שביב של אדם עצבות מחלחלת לחלוחית עולה בעיניי... אנשים ירוקים, צעירים, עוזבים משפחה, אהוב, אהובה והולכים... יחזרו בשבוע הבא או אולי בעוד כמה שעות אבל עכשיו, הם הלכו. מביטה בהם, במבט שלהם בעיניים והתרגשות עצומה אוחזת בי. חלקם משתוקקים לנסוע, מחלקם מבצבצת שביזות יום א` הידועה לשימצה, חלקם פשוט מיישירים מבט וצועדים. שיירות, שיירות של מכוניות ללא הפסקה. לפתע פרצוף ירוק מוכר, ואני כבר כמעט ופורצת בבכי למראה החייל שמכירה. והחיבוק שלי היה חיבוק בעבור כל החיילים שהלכו לדרכם. שהלכו בשלום ומתפללת שגם יחזרו בשלום... יש מי שימתין לכם בתחנה...