הסידרה מזכירה סיפור עם רוסי
על שני ציפורים חסידה ונגיד אנקור למרות שזה משהו אחר, שהוא מציע לי נישאוין והיא דוחה אחר כך מתחרטת ובא עליו ואז והא מיתנקם ודוחה אותה ואז מיתחרט וחוזר חילילה זה בדיוק סיפור שמתאים בול למילי ואיבו זה כל הזמן ככה, אחד תמיד כמעט מיתחננ/ת על הבירכיים והשני/שנייה דוחה מתוך גאווה וראוים כמה הם מתים להיות ביחד. ובאמת הם קצת מטומטמים איך איבו כשהוא רואה רגל של אישה במיטה של פבלו איך הוא ישר מסיק שזו מילי (וזאת פילר) ואיך כשקרולינה מנסה לפתות את איבו בדיוק ברגע שהוא דוחה אותה היא רבה איתו היא חושבת שהיה משהו למרות שלא היה כלום. ובכלל הסם שנה של אנראה, כשהם במיטה, למה היא לא מבקשת ממנו הסברים ואז רואה שהוא לא יכול לדבר כי הוא מורדם מה היא מאמינה לאנראה לאחר כל השקרים שלה? ואיבו לא מפגר אחריה כשהוא רואה שפבריסיו בא לאסוף אותה זאת באת משהו שמילי עשתה היא עברה את הגבול, אבל מה הוא חוזר אל אנראה ואיך הוא בכלל מאמין שאנראה עזבה אחרי שהוא נירדם ולא חושד איך הוא נירדם אם לא היה עייף. ואיך בכלל איבו מאמין לאנראה שהיא בהיריון (מזמן) מבלי להיתעקש אפילו פעם אחד ללכת לרופא כדי לבדוק איך ההירוןמיתקדם כשהיא תמיד הולכת לבד איך הוא לא חושד? ובעיקר איך מסכים שאנראה ,מאבדת" את הילד איך הוא לא עומד על נסיעה איתה לרופא בתור האבא ומסיכים שפבלו יסע ומה מילי נותנת היזמנות לפבלו לאחר ששיקר לאיבו ששכב איתה והיא עוד מיתנחתנת איתו ומאמינה לאנראה שאומרת שיקרה כשאמרה שפבלו היה השותף שלה. דווקא הוסיךף ריח יפה פלורנסיה וסרחיו ובעצם גם פבריסיו היריבים של איבו ומילי שחיזרו בהגינות ולא רק אנשים שפלים כמו אנראה, פבלו ופילאר הארכי שקרנים.