מנהיגות של מאמן
לא רק של ראובן, של כל מאמן, נמדדת ביכולת שלו להכיל את בעלי האגו הנפוח בחדרי ההלבשה. בהיסטוריה של הכדורגל העולמי קרה לא פעם ששחקן גדול הועזב כדי לנקות את חדרי ההלבשה ולאפשר למאמן לבנות קבוצה שמבוססת על אמון מלא בינו לבין השחקנים. כך היה כשברצלונה ויתרה על מראדונה, ריבאלדו, רונלדיניו, אטו או זלאטן או כמנצ'סטר יונייטד העדיפה לא להחזיק את דיודי בקהאם או את רונאלדו. מאמנים חזקים לא אוהבים לקבל שחקנים גדולים ומסוקרים. במקרה הטוב הם יפתחו אחד כזה וכשיתחיל לבעוט בחדרי ההלבשה, יזרקו אותו.
מכבי תל-אביב התבחבשה עם אבי נמני במשך יות מעשור. האיש חירב לה את המועדון, והמשיך לעשות זאת גם כאשר שוכנע להפסיק לשחק. העיתונות האוהדת שלו והחברים שלו שנשארו בחדר ההלבשה לפניו, המשיכו לחרב את המועדון. באו הספרדים, זרקו את ברק יצחקי מחדר ההלבשה, סגרו את הדלת בני העיתונאים (יש תדריך מסודר פעם-פעמיים בשבוע וגמרנו), אילפו את עטר באישור הבעלים (הבחור משחק על הקו, מתאמן כמו שצריך ולא פותח את הפה שלו... 9 גולים יש לו כבר!) ולא מתכתבים עם אופירה. התוצאה - אליפות היסטורית אחרי 10 שנים ומכה קשה ביותר לנו - המועדון הנכון!
מכבי חיפה מועדות יותר מסודר ומאורגן ממכבי תל-אביב; יניב קטן לא זוכה לאהדה שאבי נמני זכה לה בקרב האוהדים; ראובן עטר - הגם שלהערכתי הוא לא מאמן - זוכה עדין להערצת והערכת הקהל; יש קבוצת נוער מצוינת; יש רוב מוחץ לאוהדים שפויים ביציע (להבדיל משתי קבוצות גדולות שלובשות צהוב) לכן צריך לאמץ את המודל של הצהבת הזיהומית, לסגור את חדר ההלבשה, לזרוק מהקבוצה כל שחקן שימצא מדליף לעיתונאים, לקיים פעם בשבוע תדרוך ליבחושי הביצה העלובים מתא כתבי הספורט של חיפה והקריות, לסלק את שאר הרעלים מחדר ההלבשה (דוידוביץ', משומר ולדעתי גם דקל קינן) שגם כך לא פוגעים מקצועית ולתת לראובן לכייר את הקבוצה. ממש כך. לקחת חומר גלם ולהתחיל לבנות. לרוץ עם הרכב אחד כמה משחקים, גם אם הוא מפסיד ולא להחזיר את קטן להרכב בשום פנים ואופן, גם לא בעשר הדקות האחרונות. נסיים את העונה המקום ה 10-9 אבל בשנה הבאה תהיה כאן קבוצה בצלמו ובדמותו של המאמן.
