בא לי לשתף.............
מעשה שקרה שבןע שעבר. הסצנה : מרפאת שיניים מכבי בתל אביב יום : שישי בוקר כמו שאתם בוודאי מבינים תור לרופא שיניים ביום היחידי החפשי שלי נחשב גם ככה דיי גרוע (בייחוד כשאני יודעת שהולכים לטפל לי בשתי סתימות). הלוואי וזה היה מסתיים בזה. אבל לא! הגורל רצה אחרת - במילים אחרות מישהו שם למעלה החליט שמשעמם לו ובא לו להתאכזר לסטודנטית צעירה ןמסכנה. טוב, הגעתי למרפאה ושם למרבה הפתעתי התברר לי שצריך לשלם לפני כל טיפול (להזכירכם אני סטודנטית ענייה ומרודה וחוץ מעשר שקל וארבעים לאוטובוס לא היה לי גרוש על התחת....). טוב, אז אני למרות האושר במחשבה שלא אבקר את הרופאה המזוכיסטית, הרגשתי את הכאב העצום וידעתי שאין טעם לדחות את הבלתי נמנע. התקשרתי לאבא שדיבר עם הפקידה. מסתבר שהפקידה הזאת נמצאת בקשרים מצויינים עם משפחתי - קרי, אבא, אמא, אחותי הגדולה ואחותי הצעירה שלומדת בכיתה עם הבת שלה. הפקידה נכנסה לחדר העינויים ובישרה לרופאה ולשיננית שהכל בסדר עם הכסף ושאפשר להתחיל במסכת העינויים. (בינתיים, בין מחשבות זוועה על מה שהולך להיות , אני חושבת : "וואללה, שיחקה אתה הפקידה הזאת, חמודה.") אלא שאז הסתומה בעליל הזאת פתחה את הג'ורה שלה ואמרה בנוכחות הרופאה והשיננית: "אל תדאגו, אני מכירה את אבא שלה, אמא שלה ואחיות שלה". ואז היא פונה אליי ואומרת : "אחיות שלך כאלה יפת ומהממות, איך יצאת כזאת מכוערת?" בום. אני בשלב הזה רציתי למות. כבר לא היה לי איכפת אפילו משתי הזריקות של המזוכיסטית. ההיפך רציתי לקבל אותם- כדי לקבל לגיטימציה לבכות. ככה בערך במשך חצי שעה התבשלתי במיץ של רחמים עצמיים מהולים בריח מצחין של מרפאת שיניים. תבינו, זה פגע בי כי כל החיים שלי אנשים אומרים שאחיות שלי יפות, מדהימות וכוסיות (אחת היא אפילו דוגמנית). אני כל חיי חיה בצל שלהן. אבל אף פעם אפ'חד לא אמר לי את זה בצורה כזו ברוטלית וחסרת טקט. לקראת סיום הטיפול אמרתי לעצמי:" ראבאק תמר, את הולכת לפקידה הזאת לגרום לך להרגיש ככה?! נו פאקינג צ'אנס!!!!!". יצאתי מהחדר כדי לקבוע טיפול נוסף, התיישבתי בחדר המתנה , הוצאתי דף ועט וכתבתי: "פקידה יקרה, ראשית ברצוני להודות לך על כך שטיפלת בעניין הכספי, אני סמוכה שאבי ישלם את החוב בהקדם האפשרי. שנית, רציתי להביא לתשומת ליבך שהערתך קודם לכן הייתה לחלוטין לא במקום. אינני יודעת אם כוונתך בהערה מסוג זו, הייתה לפגוע בי או שמא נגרמה מטיפשות חסרת טקט. אולם דעי לך שהערות מסוג אלה היוו טריגר רציני לבעיית האכילה שפיתחתי (אנורקסיה) בניסיון לעמוד בדרישות אחרים להשתוות לאחיותיי. אני בכלל לא מבינה מה עומד מאחורי הערה כזו. איך היית מרגישה לו את היית נשפטת על פי מראך החיצוני? אותי לימדו שאם איןמשהו חיובי לומר על מישהו לא אומרים דבר. וזה מה שאת היית אמורה לעשות - פשוט לסתום את הפה. אז להבא אני מבקשת ממך לגלות קצת יותר התחשבות ואולי אפילו להשתמש בדבר הזה שנקרא השכל שלך לפני שאת פותחת את הפה וגורמת לאנשים לבכות. תודה רבה ושבת שלום". קיצר קבעתי תור ונתתי ת'מכתב. יצאתי החוצה והרגשתי כמו מלכה שלא שמרתי דברים בבטן, שלראשונה "החזרתי מלחמה". אחרי כמה דקות ביום שישי שטוף השמש הנהדר, הנייד שלי מצלצל. ומי בטלפון???? נכון, הפקידה הסתמה שמבשרת לי שהיא קיבלה את המכתב שלי ושאני חצופה. שאני העלבתי אותה , שאני כפויית טובה. שהיא לא הייתה עוזרת לי אם היא הייתה רק יודעת איזה סוג בן אדם אני. ואז היא אמרה לי שהיא לא מבינה איך יכולתי, שאני כמו בת שלה (פאק, יא סתומה , הרגע פגשת אותי מה קשור כמו בת שלך?), אתם קולטים את החוצפנית הזאת?! במקום להתנצל,היא עוד תוקפת אותי.......גרררררררררררר........שוב דמעות חונקות את גרוני. מתה להגיע הבייתה. בבית: אמא ואבא בסלון. הם: קיבלנו טלפון מהמרפאה אני
בקול חנוק): שמעתם אני לא יודעת מה הבעייה שלה הם: מה הבעייה שלך? למה את הורסת גשרים. היא בסה"כ ניסתה לעזור אני: אתם עובדים עליי נכון?! (מספרת להם את הגירסה שלי) הם: את כ"כ אגואיסטית. אנחנו גם הולכים לשםץ עכשין אנחנו נתפסים שם כבדיחה. שלא נדבר על אחותך נמסכנה שלומדת עם הבת של הפקידה אני(פה פעור ובדמעות טורקת ת'דלת בחדר שלי, מטביעה פניי בכר ומייחלת למוות) : "אני שפוייה בכלל?!" מה דעתכם נהגתי כמו שצריך או הגזמתי מה אתם הייתם עושים במקומי? מחליקים אן עושים שכונה?
מעשה שקרה שבןע שעבר. הסצנה : מרפאת שיניים מכבי בתל אביב יום : שישי בוקר כמו שאתם בוודאי מבינים תור לרופא שיניים ביום היחידי החפשי שלי נחשב גם ככה דיי גרוע (בייחוד כשאני יודעת שהולכים לטפל לי בשתי סתימות). הלוואי וזה היה מסתיים בזה. אבל לא! הגורל רצה אחרת - במילים אחרות מישהו שם למעלה החליט שמשעמם לו ובא לו להתאכזר לסטודנטית צעירה ןמסכנה. טוב, הגעתי למרפאה ושם למרבה הפתעתי התברר לי שצריך לשלם לפני כל טיפול (להזכירכם אני סטודנטית ענייה ומרודה וחוץ מעשר שקל וארבעים לאוטובוס לא היה לי גרוש על התחת....). טוב, אז אני למרות האושר במחשבה שלא אבקר את הרופאה המזוכיסטית, הרגשתי את הכאב העצום וידעתי שאין טעם לדחות את הבלתי נמנע. התקשרתי לאבא שדיבר עם הפקידה. מסתבר שהפקידה הזאת נמצאת בקשרים מצויינים עם משפחתי - קרי, אבא, אמא, אחותי הגדולה ואחותי הצעירה שלומדת בכיתה עם הבת שלה. הפקידה נכנסה לחדר העינויים ובישרה לרופאה ולשיננית שהכל בסדר עם הכסף ושאפשר להתחיל במסכת העינויים. (בינתיים, בין מחשבות זוועה על מה שהולך להיות , אני חושבת : "וואללה, שיחקה אתה הפקידה הזאת, חמודה.") אלא שאז הסתומה בעליל הזאת פתחה את הג'ורה שלה ואמרה בנוכחות הרופאה והשיננית: "אל תדאגו, אני מכירה את אבא שלה, אמא שלה ואחיות שלה". ואז היא פונה אליי ואומרת : "אחיות שלך כאלה יפת ומהממות, איך יצאת כזאת מכוערת?" בום. אני בשלב הזה רציתי למות. כבר לא היה לי איכפת אפילו משתי הזריקות של המזוכיסטית. ההיפך רציתי לקבל אותם- כדי לקבל לגיטימציה לבכות. ככה בערך במשך חצי שעה התבשלתי במיץ של רחמים עצמיים מהולים בריח מצחין של מרפאת שיניים. תבינו, זה פגע בי כי כל החיים שלי אנשים אומרים שאחיות שלי יפות, מדהימות וכוסיות (אחת היא אפילו דוגמנית). אני כל חיי חיה בצל שלהן. אבל אף פעם אפ'חד לא אמר לי את זה בצורה כזו ברוטלית וחסרת טקט. לקראת סיום הטיפול אמרתי לעצמי:" ראבאק תמר, את הולכת לפקידה הזאת לגרום לך להרגיש ככה?! נו פאקינג צ'אנס!!!!!". יצאתי מהחדר כדי לקבוע טיפול נוסף, התיישבתי בחדר המתנה , הוצאתי דף ועט וכתבתי: "פקידה יקרה, ראשית ברצוני להודות לך על כך שטיפלת בעניין הכספי, אני סמוכה שאבי ישלם את החוב בהקדם האפשרי. שנית, רציתי להביא לתשומת ליבך שהערתך קודם לכן הייתה לחלוטין לא במקום. אינני יודעת אם כוונתך בהערה מסוג זו, הייתה לפגוע בי או שמא נגרמה מטיפשות חסרת טקט. אולם דעי לך שהערות מסוג אלה היוו טריגר רציני לבעיית האכילה שפיתחתי (אנורקסיה) בניסיון לעמוד בדרישות אחרים להשתוות לאחיותיי. אני בכלל לא מבינה מה עומד מאחורי הערה כזו. איך היית מרגישה לו את היית נשפטת על פי מראך החיצוני? אותי לימדו שאם איןמשהו חיובי לומר על מישהו לא אומרים דבר. וזה מה שאת היית אמורה לעשות - פשוט לסתום את הפה. אז להבא אני מבקשת ממך לגלות קצת יותר התחשבות ואולי אפילו להשתמש בדבר הזה שנקרא השכל שלך לפני שאת פותחת את הפה וגורמת לאנשים לבכות. תודה רבה ושבת שלום". קיצר קבעתי תור ונתתי ת'מכתב. יצאתי החוצה והרגשתי כמו מלכה שלא שמרתי דברים בבטן, שלראשונה "החזרתי מלחמה". אחרי כמה דקות ביום שישי שטוף השמש הנהדר, הנייד שלי מצלצל. ומי בטלפון???? נכון, הפקידה הסתמה שמבשרת לי שהיא קיבלה את המכתב שלי ושאני חצופה. שאני העלבתי אותה , שאני כפויית טובה. שהיא לא הייתה עוזרת לי אם היא הייתה רק יודעת איזה סוג בן אדם אני. ואז היא אמרה לי שהיא לא מבינה איך יכולתי, שאני כמו בת שלה (פאק, יא סתומה , הרגע פגשת אותי מה קשור כמו בת שלך?), אתם קולטים את החוצפנית הזאת?! במקום להתנצל,היא עוד תוקפת אותי.......גרררררררררררר........שוב דמעות חונקות את גרוני. מתה להגיע הבייתה. בבית: אמא ואבא בסלון. הם: קיבלנו טלפון מהמרפאה אני
בקול חנוק): שמעתם אני לא יודעת מה הבעייה שלה הם: מה הבעייה שלך? למה את הורסת גשרים. היא בסה"כ ניסתה לעזור אני: אתם עובדים עליי נכון?! (מספרת להם את הגירסה שלי) הם: את כ"כ אגואיסטית. אנחנו גם הולכים לשםץ עכשין אנחנו נתפסים שם כבדיחה. שלא נדבר על אחותך נמסכנה שלומדת עם הבת של הפקידה אני(פה פעור ובדמעות טורקת ת'דלת בחדר שלי, מטביעה פניי בכר ומייחלת למוות) : "אני שפוייה בכלל?!" מה דעתכם נהגתי כמו שצריך או הגזמתי מה אתם הייתם עושים במקומי? מחליקים אן עושים שכונה?
