בא לא נדבר על זה

zuchmirm

New member
בא לא נדבר על זה

בא לא נדבר על זה - הארץ מאמר שאול כתב/ה: > > > המאמר מסובך מאוד עבורי ולמרות שחטפתי מכות וסטירות בכל ימי חיי > אני לא יודע אם כן עברתי אירוע טראומטי או לא עברתי אירוע > טראומטי. אני נתלה בעץ של חוויות מעצבות ובעובדה שלא תמיד החיים > מאירים פנים יום עסאל יום בסאל. למדתי לשים מיסוך כבד כאשר אני > מדבר על סבל אישי. יום אחד פירסמתי את שיר הקטר עם אריק לביא > ואמרתי "המילים מדברות בעד עצמן". לא הובן למה פירסמתי את השיר > למרות שאני ראיתי את עצמי באותו רגע בדמותו של הקטר העייף המביא > את עצמו לבית הקברות. > > אם בעולם העסקים יש עימותים ויש יצרים אני סיגלתי לעצמי את > ה"אומרטה" שהוא חוק השתיקה בעגה של המאפיה הסיציליאנית. אני שותק > כי אני לא מספק "מודיעין לאוייב".ויש מי שניסה לסובב אותי ואני > סובבתי אותו לצד השני . כאשר אני מטפל ביריבים ואויבים זה נעשה > בשקט תוך מחיקת העקבות של מי נתן את הבעיטה פנים תוך שמירה על > איפוק בעניין הבעת רגשות הנקם. > > האם זוהי צורת התמודדות אחרת שהיא לא הדחקה והיא לא הבעת רגשות > כלפי חוץ ? > > התשובה שלי : לאלוהים פיתרונים > > שאול
 

nutmeg

New member
קראתי את הכתבה

בזמנו ובאמת אני חושבת שיש דברים בגו - אבל... העניין הוא שאי אפשר לדעת אם למישהו יש מנגנוני הגנה טובים אלא רק בדיעבד. כלומר, המבחן ליעילות מנגנון הגנה זה או אחר נמדדת בהתנהגות מסתגלת לאורך זמן. הרבה זמן. על שני דברים חשבתי כשקראתי את המאמר. האחד, על ניצולי השואה שאף אחד לא טיפל בהם ולא עודד אותם לדבר על הטראומה שעברו, נהפוך הוא. עם עליתם ארצה עוד נכונו להם קשיים מקשיים שונים. חלק אחד התמודד הייטב, חלק אחר "גידל" דור שלם הנקרא בפינו כיום "דור שני" המתפקד ברמות תפקוד שונות ביחס לטראומה (כל טראומה), וחלק שלישי מעולם לא התאושש ולא הצליח להקים משפחה ולחיות חיים "נורמאליים". דרך אגב, תופעת ה"דור השני" גם קיימת אצל נפגעי הלם קרב, וכפי שאתה יכול לנחש לא חסרות במדינה הזו דוגמאות לכך. הדבר השני שחשבתי עליו הוא הגורם האנושי שלא אוהב לקחת סיכונים. נניח שחס וחלילה הייתי אני הורה לילד שחווה טראומה. האם הייתי נוטלת סיכון ולא דואגת שיקבל טיפול כי בעיתון היה כתוב ש"הכי טוב שידחיק"? ומה אם הוא לא יוכל להדחיק? ומה אם הוא ידחיק לזמן מוגבל אבל אחר כך חלילה תתפרץ מחלת נפש? ומה אם לעולם לא יתפקד כראוי? שאלות קשות להורה. אני לא יודעת אם הייתי מסתכנת. כתבות כאלו בעיתון מצביעות על בעייה או תופעה, אבל לא נותנות שום פיתרון. אני באופן אישי הייתי זהירה ולא מסיקה מהן מסקנות מרחיקות לכת.
 

אחתאחרת

New member
מאמר חשוב ומרתק, תודה.

ומסכימה איתך, nutmeg, בעניין זה שלא צריך לקפוץ למסקנות מרחיקות לכת ויש לנהוג בזהירות. אך אני באופן אישי שמחתי מאוד לקרוא את המאמר. כי כל החיים אני שומעת את המוטו הנצחי - לדבר, לדבר, להוציא הכל, לא לשמור בבטן, וכולי וכולי... קונצנזוס מוחלט שלחטט בפצעים זה ה"פתרון" האולטימטיבי, או לפחות צעד הכרחי בדרך לכל ריפוי. אז טוב שיש סוף סוף אנשים, גם מהתחום המקצועי, שמכירים בעובדה שלא לכולם זה מתאים, ויש גם דרכים אחרות להתמודד, והן לגיטימיות לא פחות ויכולות אף להיות יעילות יותר. אז כמובן זה לא אומר שברגע שיש מחקר חדש צריך לזרוק שיטה אחת ולאמץ את האחרת, אבל טוב שהקונצנזוס נשבר ויש לגיטימציה גם לגישה שונה. אחת-אחרת (מאלה שלא אוהבים לחטט בפצעים)
 

גרא.

New member
בכל הנוגע לנפשו של האדם,אין אמת

אחת מוחלטת,וכל אחד רשאי להאמין במה שהוא רוצה.בכל מקרה, על רקע הכרותי עם מטופלים לא מעטים שהטיפול הפסיכוטראפויטי היטיב עימם,אני מעדיף להדחיק את המאמר הספציפי המגמתי הזה,לאחת הפנות, מני רבות בלא מודע שלי.
 
למעלה