באמת תודה לכולם
מאוד מרגש לקרוא מה שכולכם כתבתם לי, וזאת, מבלי שאתם מכירים אותי בכלל... אני מרגישה שאני מכירה את כולם, כי פשוט ישבתי יומיים וקראתי את כל הפורום מתחילתו עד סופו. באמת שעדיין אין לי תכניות להביא ילדים לעולם אבל לעולם אין לדעת מה יחליט אדם עם השנים. כשאתם מספרים על הילדים שלכם אני לא יכולה להימנע מלהיזכר בילדותי ובכישורים המיוחדים שהיו לי ומנגד בבעיות. הכל מתחיל להתבהר לי מה שכולל גם בעיות שינה שתמיד היו לי - וכמובן עד היום, אבא שלי חושב שאני עצלנית. צר לי שהורי לא השכילו לפתח את הכשרונות שלי - כשאבא שלי היה רואה את המחברות שלי שהיו מלאות בשירבוטים (שהיו ממגנטים אותי למחברת הרבה יותר מהשיעור)הוא היה כועס שאני מתרשלת בלימודים במקום לשלוח אותי לחוג ציור. אמנם פיתחתי את הכשרון שלי בלימודי עיצוב בשש השנים האחרונות וגם במגמת אמנות בתיכון ובחוג דרמה בתיכון (וחוג חלילית שאמא שלי שלחה אותי בכיתה ג' - אגב הייתי מצטיינת וקיבלתי תעודת הצטיינות מראש העיר) אבל כרגע, אני לא עושה עם זה כלום. אני לא עובדת מזה שלושה חודשים כי חזרתי מחצי שנה בחו"ל - חצי שנה משחררת ביותר. אני מתוסכלת מעט, על השנים המוחמצות ההן - אולי הייתי יכולה להיות הרבה יותר. למשל, רק בגיל 18 גיליתי שאני יודעת לשיר - אף אחד לא "שמע" אותי לפני, ואני שרה מדהים (כך אומרים). אי מניחה שאין לבכות על העבר ואני אכן אדם שרץ קדימה ורק רוצה להתבגר ולהתפתח אבל התסכול קיים לו אי שם בנבכי נשמתי. אני רוצה לציין שאני תמיד אופטימית, עליזה והרוח החיה במפגשים חברתיים - למה לא בעצם? תודה לכולם, אופטימה.
מאוד מרגש לקרוא מה שכולכם כתבתם לי, וזאת, מבלי שאתם מכירים אותי בכלל... אני מרגישה שאני מכירה את כולם, כי פשוט ישבתי יומיים וקראתי את כל הפורום מתחילתו עד סופו. באמת שעדיין אין לי תכניות להביא ילדים לעולם אבל לעולם אין לדעת מה יחליט אדם עם השנים. כשאתם מספרים על הילדים שלכם אני לא יכולה להימנע מלהיזכר בילדותי ובכישורים המיוחדים שהיו לי ומנגד בבעיות. הכל מתחיל להתבהר לי מה שכולל גם בעיות שינה שתמיד היו לי - וכמובן עד היום, אבא שלי חושב שאני עצלנית. צר לי שהורי לא השכילו לפתח את הכשרונות שלי - כשאבא שלי היה רואה את המחברות שלי שהיו מלאות בשירבוטים (שהיו ממגנטים אותי למחברת הרבה יותר מהשיעור)הוא היה כועס שאני מתרשלת בלימודים במקום לשלוח אותי לחוג ציור. אמנם פיתחתי את הכשרון שלי בלימודי עיצוב בשש השנים האחרונות וגם במגמת אמנות בתיכון ובחוג דרמה בתיכון (וחוג חלילית שאמא שלי שלחה אותי בכיתה ג' - אגב הייתי מצטיינת וקיבלתי תעודת הצטיינות מראש העיר) אבל כרגע, אני לא עושה עם זה כלום. אני לא עובדת מזה שלושה חודשים כי חזרתי מחצי שנה בחו"ל - חצי שנה משחררת ביותר. אני מתוסכלת מעט, על השנים המוחמצות ההן - אולי הייתי יכולה להיות הרבה יותר. למשל, רק בגיל 18 גיליתי שאני יודעת לשיר - אף אחד לא "שמע" אותי לפני, ואני שרה מדהים (כך אומרים). אי מניחה שאין לבכות על העבר ואני אכן אדם שרץ קדימה ורק רוצה להתבגר ולהתפתח אבל התסכול קיים לו אי שם בנבכי נשמתי. אני רוצה לציין שאני תמיד אופטימית, עליזה והרוח החיה במפגשים חברתיים - למה לא בעצם? תודה לכולם, אופטימה.