א ס י ף
א ס י ף שתי מזוודות ענק מונחות על גבי המיטה, אחר-צהריים של שבת, בחלוק בית שכבר שנים לא לבשה, אוספת זרזיפי חייה כמו היתה מאחה קרעי חייה טלאי לטלאי לטלאי... זו תקופה ארוכה שהתמונה מונחת מנגד עיניה, נהירה וברורה מאי-פעם, המוסיקה הזו צורמת לאוזניה – שנים שהתקליט הזה מקרטע, חורק, חוזר על עצמו וכמו נסיעה במעגל סגור ללא כל מוצא, הדברים שבים ונשנים ללא כל פתרון... דיברו, טיפלו, ניסו, אמרו, כאבו, בכו, צעקו, עלבו, פגעו, התאוששו, חייכו, הושיטו יד, נפלו וקמו – אין ספור פעמים... ולא נותר בהם עוד הכח... כתונת פסים זעירה וסגלגלת נשמטת מידיה, נוחתת ברכוּת מאכזבת בין שאר הפריטים המכילים את מזוודת חייה, מציפים שוב את אותו מעמד יחיד בו לבשה אותה לפני שנים כֹה רבות, מעלים בה זכרונות, כמעט ונוגעת חרש בחיוכים, בקולות הצחקוקים ובגרגורי משחקי היא-הוא אנושיים – אין מקום יותר לסגלגלות המפוספסת הזו בחייה עוד – שולפת חזרה את הכתונת, ובתנועה מזלזלת משליכה אותה מעליה, מעל חייה, הלאה ממנה – הרחק..... "בוקי" שלה כבר מזמן לא בוקי, הוא מזמן כבר חבקוק – סתם איש שנמצא תחת אותה קורת גג במחיצתה ולא מתוך רצון, לא אגב הנאה...אלא כורך – כורך בלתי נסבל ומעייף... "תיקחי גם את המיקסר של אמא שלך, גם את התקליטים שלך ובעיקר את הספרים שלך – אין מקום לנשום בבית הזה" הוא שואג לה מעבר לקו. והיא מרגישה איך נוחכותה מצטמצמת עוד ועוד ועוד אגב כל מילה נוספת שלו... נושמת עוד נשימה עמוקה, לוטפת ולופטת חפצי הוויה – הווית חייה שלה, נאנחת וממשיכה... אורזת עוד תקליט - עוד מגף – עוד ספר – עוד חולצה – עוד תמונה – אורזת ארנק... נוטפת דומית כאב עמומה נכנסה בסערה שוב לחדר, פרקה כל פריט ואגדה מחדש בערימה סדורה – זה מכבר שההיא נמהל בהוא – והתרכובת לא מוצלחת ואין בה דבר אחד שהיתה רוצה איתה לקחת לא תקליט ולא חולצה לא ספר ולא תמונה אין מקום לשזור את העבר במחר נעלה שתי מזוודות ענק בבגדיה, חילצה עצמה מהחלוק הישן – נכנסה חזרה לג´ינס נעלה, נעלה, נעלה, נעלה את הדלת . טש
א ס י ף שתי מזוודות ענק מונחות על גבי המיטה, אחר-צהריים של שבת, בחלוק בית שכבר שנים לא לבשה, אוספת זרזיפי חייה כמו היתה מאחה קרעי חייה טלאי לטלאי לטלאי... זו תקופה ארוכה שהתמונה מונחת מנגד עיניה, נהירה וברורה מאי-פעם, המוסיקה הזו צורמת לאוזניה – שנים שהתקליט הזה מקרטע, חורק, חוזר על עצמו וכמו נסיעה במעגל סגור ללא כל מוצא, הדברים שבים ונשנים ללא כל פתרון... דיברו, טיפלו, ניסו, אמרו, כאבו, בכו, צעקו, עלבו, פגעו, התאוששו, חייכו, הושיטו יד, נפלו וקמו – אין ספור פעמים... ולא נותר בהם עוד הכח... כתונת פסים זעירה וסגלגלת נשמטת מידיה, נוחתת ברכוּת מאכזבת בין שאר הפריטים המכילים את מזוודת חייה, מציפים שוב את אותו מעמד יחיד בו לבשה אותה לפני שנים כֹה רבות, מעלים בה זכרונות, כמעט ונוגעת חרש בחיוכים, בקולות הצחקוקים ובגרגורי משחקי היא-הוא אנושיים – אין מקום יותר לסגלגלות המפוספסת הזו בחייה עוד – שולפת חזרה את הכתונת, ובתנועה מזלזלת משליכה אותה מעליה, מעל חייה, הלאה ממנה – הרחק..... "בוקי" שלה כבר מזמן לא בוקי, הוא מזמן כבר חבקוק – סתם איש שנמצא תחת אותה קורת גג במחיצתה ולא מתוך רצון, לא אגב הנאה...אלא כורך – כורך בלתי נסבל ומעייף... "תיקחי גם את המיקסר של אמא שלך, גם את התקליטים שלך ובעיקר את הספרים שלך – אין מקום לנשום בבית הזה" הוא שואג לה מעבר לקו. והיא מרגישה איך נוחכותה מצטמצמת עוד ועוד ועוד אגב כל מילה נוספת שלו... נושמת עוד נשימה עמוקה, לוטפת ולופטת חפצי הוויה – הווית חייה שלה, נאנחת וממשיכה... אורזת עוד תקליט - עוד מגף – עוד ספר – עוד חולצה – עוד תמונה – אורזת ארנק... נוטפת דומית כאב עמומה נכנסה בסערה שוב לחדר, פרקה כל פריט ואגדה מחדש בערימה סדורה – זה מכבר שההיא נמהל בהוא – והתרכובת לא מוצלחת ואין בה דבר אחד שהיתה רוצה איתה לקחת לא תקליט ולא חולצה לא ספר ולא תמונה אין מקום לשזור את העבר במחר נעלה שתי מזוודות ענק בבגדיה, חילצה עצמה מהחלוק הישן – נכנסה חזרה לג´ינס נעלה, נעלה, נעלה, נעלה את הדלת . טש