טוב, אז חשבתי הרבה על אלוהים,
ועל איך בדיוק האלוהים הזה קשור לסיבה שאני כל כך כועסת עליו. היגעתי למסקנה שאני כועסת! (על מי?) אני לא אפרט כאן מה קרה, אך הרגשתי שאני מאוד מאוד כועסת על עוול שנעשה לי. ברור שלא אלוהים הוא זה שקם ועשה מעשה, הרי אין לו דמות הגוף ואינו גוף, אין לו ידיים ואין לו רגליים ואין לו פה, אז ברור שהוא לא יכול לעשות לי את העוול הזה, מי שעשה לי את העוול הזה הם כמה אנשים רעים, רעים מאוד אפילו. אז איך לעזזאל היגעתי לכעוס על אלוהים? אולי כי "הכל משמיים" נכנס לי לעצמות כל כך חזק, אולי כי תמיד חשבתי שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ושהוא עושה רק טוב, אולי... אז יוצא שגם אם אלוהים לא עשה לי את העוול בעצמו, מכל מקום הכעס שלי יופנה גם אליו, כי אם הוא באמת כל כך טוב, למה הוא גורם שייעשו לי דברים רעים? אני זוכרת שאמשלי נפצעה בצורה מאוד קשה בראש, ואיך שהיא חטפה את הבומבה הירגשתי כעס עצום על אלוהים. למה עשית את זה דווקא לאימשלי? שהיא אשה יראת ה', והיא שומרת ומקפידה על כל המצוות, והיא לא חרדית בכאילו, ואין לה תרוצים שלא בא לה לקיים מצוות, היא חרדית ועושה רצון ה' על כל המשתמע מכך. (ודירבאלאק אם איזה מחב"ת יכתוב לי כאן עכשיו "עם צדיקים הוא מדקדק כחוט השערה" או "מה את מבינה חשבונות שמיים") תמיד הרגיזותי שאמרו שאלוהים "כל יכול" ואולי זו סיבה נוספת שחשתי כעס כלפיו, כי אם הוא כל יכול, הוא יכל לגרום לדברים לא לקרות, או לקרות. (האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרימה? אם הוא יכול לברוא אבן כזו והוא לא יכול להרים אותה אז הוא לא כל יכול, ואם הוא לא יכול לברוא אבן כזו אז הוא שוב לא כל יכול.) מצד שני, דברים קורים, וכמו שאני לא כועסת על אלוהים כשהבוס מפטר אותי מהעבודה, וכמו שאני לא כועסת עליו כשכואבות לי השיניים, כך איני צריכה לכעוס עליו כשאנשים רעים עושים לי עוול. (למרות שזה שונה כי האנשים האלה עושים לי את העוול בשם התורה של אותו אלוהים) אני רק רוצה להוסיף תודה מיוחדת לאנשים מיוחדים ששמעו אותי והקשיבו לי וחיבקו אותי ולקחו אותי מול גלי הים והצחיקו אותי כן, יש אנשים טובים, טובים מאוד אפילו