את

good vibrations

New member
את

ילדה מפונקת שלקחו לה את אמא, יושבת ובוכה בשקט. לא צועקת על אף אחד, לא חובטת בכלום, הנשמה שלה מתכווצת
לגוש נוקשה וזעיר במכבש הלחצים הקיומיים. ועכשיו, הנשמה מתחילה להתרחב ולקרום מסביבה מחדש חיים. אבל עדיין אמא לא פה.
מאוורת, מכניסה רוח, מים, צבעים. ומה גדל ותופס נפח בלתי ניתן למיזעור? את, אמא. העיניים הירוקות, החיבוק החם, הארוך מדי.
את והחוסר הבלתי נתפס שלך.
אני היתומה השקטה, העדינה והמאופקת. אבל זה לא מה שאני. אני עולם ומלואו של רגש, תשוקות, אהבה, כעסים, מעלות וחולשות.
ועוד הרבה הרבה מה לגלות על עצמי. אבל את לא כאן, את הלכת. אז איך אפשר? זה כמו מעגל, אני חזקה, אבל אמא שלי לא כאן.
אמא שלי לא כאן, אבל אני חזקה. אי אפשר לברוח מהחוסר ואי אפשר להתכחש לחוזק. חיים בחסר. אז מנסה לדמיין שאת כן כאן,
איפשהו, אולי, ממש ממש קצת. לפעמים זה נחמד, אבל בדרך כלל זה לא עובד.
חיים בחסר. אילו מן חיים אלו? גם אם יהיו נפלאים... כואב לי. המציאות המרה והאכזרית הזו כואבת מאוד.
 

Rioter

New member
את

מיוחדת.


אמנם היא לא כאן פיסית, אבל זה לא אומר שהיא איננה. היא איתך, בראש שלך, בהחלטות שלך, בכאב שלך, באהבות שלך. וכל עוד היא שם היא אף פעם לא מתה באמת.
 

אשבל1

New member
את מקסימה


קראתי והתרגשתי וגם כאבתי
נשמע שעוברת עלייך תקופה מטלטלת...
 

Hen137

New member
מרגשת

את מאוד מרגשת בכתיבה שלך, אני תוהה אם זה בגלל שאנו שותפות גורל או בגלל שזה באמת מרגש. הייתי מציעה לך לכתוב והרבה, מצאתי שסה משחרר קצת. אני מאחלת לך את שאני מאחלת לעצמי וזה למצוא איזו נחמה בחייה ולא במותה.
 
למעלה