סיפור עם עקשנות
היום התחיל כסתם יום של נאחס. כבר מתחילת השבוע ידעתי שהיום הזה יגיע. קבענו עם מוסך פחחות להביא את הרכב לטיפול.. סגרנו מחיר והכל. ביאס אותי להשאיר את הרכב יום שלם. לנסוע חזרה באוטובוס, ללכת המון ברגל ולבזבז המון זמן. עוד לא דמיינתי עד כמה גרוע יהיה. הגעתי חזרה הביתה מזיע ועייף בערך ב- 10 בבוקר. השארתי את הרכב בהנחה שבסוף היום יהיה מוכן. בצהריים מתקשרים מהמוסך. מצטערים, זה יעלה עוד 1000 שקל והרכב יאלץ להישאר שם עוד יום שלם. אחסוך לכם את הדיונים המרתונים מאיפוא מגייסים עוד 1000 שקל בלתי צפויים. באמצע היו עוד מליון טלפונים. גם חצי שעה טלפון שכנוע מאבא שלי שאשב לידו כל יום כיפור בבית הכנסת. מה שהטריד אותי שב- 7 בערב הייתי צריך להיות בצפון הרחוק באימון הכנה לחגורה שחורה. אימונים קשים שכבר עברתי חצי מהם. היה לי חבל מאד להפסיד כל אימון כזה. אבל מה לעשות ואין לי רכב. אין לי שום דרך להגיע למקום. התקשרתי למורה ושאלתי בעצתו. אמר שהוא יכול לבוא לאסוף אותי ב- 2 וחצי. שאלווה אותו עד האימון. אמרתי לו שקשה לי להאמין שאני נוטש את הבית והמחשב ככה ל- 8 שעות. שגם ככה המחשבות מעיקות עלי. אמרתי שאודיע לו עד 2 מה החלטתי. דיברתי עם הילדה ואמרתי לה שהיא תצטרך לשמור על הבן הקטן עד שהאימא תחזור מהעבודה. היא עשתה פרצוף. אמרתי לה שאם היא אומרת שלא רוצה זה יחסוך לי את ההתלבטות. אני מוותר על האימון ונשאר בבית. (אין לכם מושג כמה זה מפתה לוותר על אימון אפילו בלי להסתובב 8 שעות). היססה ובסוף אמרה שהיא מוכנה לשמור על אח שלה. נותרה לי רבע שעה להחליט. הסתובבתי כארי בסוגר.. מדבר לעצמי. כן ללכת, לא ללכת. כמה שזה כיף לוותר, לא ללכת לאימון. כל כך נוח: בית, ילדים, מחשב, טלוויזיה. לקוחות. עבודה. וכו´. הכל בכיף. במקום זה לנסוע למשך 8 שעות עם המורה. ככל שהתלבטתי כך גברה בי העקשנות הידועה. 6 שנים לא פספסתי אימון אחד למרות קשיים רבים. החלטתי שאני נוסע לאימון. התקשרתי למורה. איך שאני מתחיל לדבר הוא אומר לי: "התכוונתי בדיוק להרים לך טלפון להגיד לך שתתכונן. אתה בא איתי ולא חשוב מה אתה אומר. אתה צריך עכשיו דווקא בגלל המחשבות לצאת מהבית. להתאוורר". שמחתי. נסענו, שוחחנו המון ברכב. עשיתי את האימון שלי, החזיר אותי הביתה ואני כאן. לא יודע בעצמי איך להגדיר את המסר שעולה מן הסיפור. מסר של עקשנות מסר של דבקות במטרה. תחושה שכל הגורמים מסביב מביאים אותנו לדברים החשובים לנו. עכשיו אני רגוע.
