את את, יפעת
את כולי פרטתי לפרוטות של מתכת נשמתי לרסיסים של זהב. כעץ נדיב העומד עירום בשלכת כי הסיר זה מכבר את עליו. כי נתתי לך את רוב מה שהיה לי לכולם את המעט שנותר. ולפתע פתאום האמת נתחוורה לי: לעצמי לא נשאר לי דבר. נ.ב וזה למה עזבתי את מקצוע העבודה הסוציאלית.
