"את אחל´ה גבר"...
"אני מוכרח לדבר איתך, מוכרח!" הבהילות שבקולו לא הדהימה אותה במיוחד. היא הייתה רגילה לטון הלחוץ שלו. "אמממ... תן לי לראות... אני חושבת שאוכל לפגוש אותך רק בשבוע הבא, דרור. יש לי ישיבות ובכלל זו תקופה די לחוצה...- גם אברי ביקש לדבר איתי" "לאאאא! בבקשה , אל תהיי כזאת, אני ממש חייב לדבר איתך. זה עניין של חיים ומוות!" חייכה לעצמה, גוזמאי כמו תמיד. "חיים ומוות?! עד כדי כך? מי זו "הקילרית" עכשיו?" "אוי... אל תעשי מזה צחוק. את חייבת לעזור לי. אני מבקש..." "נו, אם אתה מבקש כל כך יפה- אני מניחה שאוכל לפנות מקום בלו"ז שלי... יודע מה? היום אחר הצהריים אני יוצאת לסבב קניות בקניון- תזמין אותי לקפה?" "בכיף. הפעם זה יהיה על חשבוני" "וואו, זה בהחלט אירוע שאסור לפספס. רק בשביל זה אני כמעט מוכנה לצאת עכשיו..." היא האזינה לגיחוך קל ומאולץ מן העבר השני של הקו ולאחר מספר שניות של שקט- קבעה איתו בבית הקפה הרגיל שלהם בקניון. במשך שניה ורבע בדיוק היא העסיקה את עצמה בשאלה מה הוא צריך ממנה , שכן היא יצאה מנקודת הנחה שגם הפעם הוא ידבר על מערכת היחסים שיש לו / אין לו / היה רוצה שתהיה לו, עם ה"היא". ככה זה היה תמיד. אותה אדרת רק בשינוי "גברת"... ותמיד זה היה "דחוף", ותמיד היא מצאה בסופו של דבר זמן, ותמיד- תמיד הקפה היה על חשבונה שכן המצב הנפשי/ מנטלי/ פיסי/ פיננסי שלו- לא איפשר השקעה כזאת. את השניות הספורות של המחשבות הללו קטע צלצול טלפון. הקול השבור מעבר לקו פתח בשיחה. "הלו, אל תשאלי... אני ממש צריך איתך שיחה בארבע עיניים... אני על הפנים". "ירון? מה קרה? למה אתה נשמע ככה?" "עזבי... נשבר לי כבר מהכל. זהו. אני עוזב את הלימודים ואת העבודה ובורח מכאן..." "אבל למה? מה קרה?!... אויש, יודע מה? אני יוצאת בעוד שעה מהעבודה לכיוון הדירה שלי, יש לי שעה פנויה ומיד לאחריה אני יוצאת לקניות. מה דעתך על תבשיל אורז מג´דרה משקית?" "שעה? ש ע ה ?! יקירתי, אנחנו צריכים לבדוק מה פשר הדרדור במערכת היחסים שלנו. פעם היית מקדישה לי יותר..." היא חייכה לעצמה. הוא דווקא בסדר. מזל שיש לו חוש הומור נפלא בתוך הדבר המבולגן והמוטרף הזה שנקרא "החיים של ירון". "ירוני, אני ממש מצטערת, פשוט... קבעתי משהו." "טוב, טוב, עזבי. אני אגיע לשעה ואם תמונתי תתנוסס מחר בבוקר בעמוד הראשי תחת הכותרת: "התאבד על רקע חוסר תשומת לב", דעי לך שעוונך לא ינוקה..." הפעם היא צחקה בקול. "נו, לפחות תהיה סלבריטי ליומיים- מה רע?" "אין בעיה. אני כבר הולך להרביץ כמה פוזות לתמונות עדכניות בפוטו. יאללה, ילדה, נתראה עוד מעט. אגב, מה העניינים ככה?" היא כמעט הופתעה מהשאלה. "אתה יודע, עובדים... האמת היא שאני יוצאת לחופשה בשבוע הבא ו---" "יו!!! מתוקה אני חייב לרוץ. צריך לקחת את אחותי מהגן... איך שכחתי! נדבר, או קיי?!" ניתק. היא הציצה בשעון. יש לה עוד כמה דקות. למעשה, את רוב המטלות היא סיימה. היא בהתה בערימות הטפסים שעל שולחנה ובפרוטוקול עתיר הסעיפים מהישיבה האחרונה. נסיונות להתעמק בכתוב עלו בתוהו והיא חשה שעיניה נעצמות. היא דווקא שיוועה לשעה-שעתיים של מנוחה, אבל כמו תמיד- שום דבר ממה שהיא מתכננת לא יוצא לפועל. בד"כ זה לא בגללה. היא כמעט קרעה את לסתותיה בפיהוק רחב. אתמול דיברה בטלפון חמש שעות עם רינת, חברה מהתיכון, שהייתה באיזה קצר עם בעלה. כשניסתה לדובבה ולנסות להרגיע את הבכי על ידי מילות סנגוריה על הבעל, קטעה אותה רינת בהתפרצות מחודשת של יבבות מהסוג הצווחני ואמרה: "זה ממש לא ככה! את לא יודעת איזה עם זה בעלים..." כאן בערך היא הפסיקה להקשיב לשטף הנאצות שהגיע אחרי. אבל המשפט ההוא דקר אותה. חרט לה בנשמה ליד הרבה חריטות שהצטברו עם השנים, חלקן עמוקות יותר וחלקן- פחות. בארבע וחצי בערך ההתייפחויות התחלשו. היא רצתה להגיב, לנסות לעודד, אבל נראה היה שמה שרינת רצתה זו אוזן קשבת, כי מיד לאחר שים הדמעות יבש וכל מה שהיה צריך להאמר- נאמר, היא מלמלה בעייפות שהיא מותשת ונראה לה שכדאי לה שתכנס לישון ו... ותודה. קול שיקשוק הדליים ועזרי הניקוי של המנקה העירו אותה ממחשבותיה. הצצה חטופה נוספת בשעון. זמן לצאת... את ירון היא מצאה ישוב על הרצפה ליד דלת דירתה, מלטף את החתול המנומנם שלה ומעיר לה בעצבנות שגם ככה היא הקציבה לו שעה אז למה לאחר ושזה שהיא התעכבה כדי לקנות מג´דרה זה לא תירוץ. היא צריכה לצפות את העתיד.לקנות בכמות רצינית, שתמיד יהיה לה במלאי. בשביל זה היא פה. ומה זה, לעזאזל, השטיח המזויע הזה? בחיוך חצי מתנצל חצי מרוצה מהשנינויות שכל כך מאפיינות אותו- היא פנתה להכין את התבשיל במטבחון הקטן. נו, חשבה לעצמה, הפעם זה נראה משברון לא מזיק. לאחר שעתיים ("מצטער. זה פיצוי. אני לא רגיל שמאחרים לי ככה...")- נסעה בטרנטה שלה לכיוון הקניון, כצפוי היו פקקים של סוף השבוע. מיוזעת וקצרת נשימה היא הגיעה למקום הקבוע שלה ושל דרור. המבט הכעוס נעלם מיד כשהתחיל לדבר על הבחורה המדהימה שעובדת איתו ושאין לו מושג איך להתחיל איתה ושהיחסים מצויינים בינהם ושהוא לא רוצה לדפוק את זה אבל מצד שני היה ´מת´ לנסות ושאין לו מושג מה, לעזאזל, לעשות, ושבא לו קפוצ´ינו... כשעה (ארוכה ומייגעת) לאחר מכן הציעה פתרון מניח את הדעת ("נסה לדבר עם גורם שלישי חשאי, שהוא יבצע את עבודת הבירור בעבורך, ואז אחת מהשתיים: אם היא מעוניינת- תיזום קשר. אם לא- לפחות היחסים שיש כרגע בינכם- לא ינזקו") וכשהגיע החשבון ודרור היה מידי מרוכז בעצמו, היא שלפה את ארנקה מהתיק, חייכה אליו ואמרה: " עליי. העיקר שתרגיש טוב..." לאחר שעזבו את בית הקפה ("את יכולה להקפיץ אותי הביתה?") והגיעו למחוז חפצו, הוא חיבק אותה ואמר: "וואו. ממש תודה. אין, אין כמוך. נשבע לך. את אחל´ה גבר..." --- היא עוד הרהרה במשפט הזה שלו כשהגיעה לבניין הדירות בו גרה. בחדר המדרגות פגשה את שכנתה, עולה צעירה מרוסיה, ואת הילד הקטן והחמוד שלה. היא בירכה אותם לשלום ופנתה לכיוון דירתה תוך חיפוש המפתחות במעמקי התיק שלה. לפני שפתחה את דלת הדירה שלה היא שמעה את הילדון שואל אותה בקול העדין ומתוק שלו: "מה שלומך, אביטל?" היא הסתובבה אליו, ירדה על ברכיה, נשקה לו וענתה לו בקצרה ובחיוך שבסדר. היא מרגישה בסדר, תודה. לאחר שסגרה את הדלת אחריה, חשבה שזו הפעם הראשונה שמישהו היום שאל לשלומה והזכיר את שמה...
"אני מוכרח לדבר איתך, מוכרח!" הבהילות שבקולו לא הדהימה אותה במיוחד. היא הייתה רגילה לטון הלחוץ שלו. "אמממ... תן לי לראות... אני חושבת שאוכל לפגוש אותך רק בשבוע הבא, דרור. יש לי ישיבות ובכלל זו תקופה די לחוצה...- גם אברי ביקש לדבר איתי" "לאאאא! בבקשה , אל תהיי כזאת, אני ממש חייב לדבר איתך. זה עניין של חיים ומוות!" חייכה לעצמה, גוזמאי כמו תמיד. "חיים ומוות?! עד כדי כך? מי זו "הקילרית" עכשיו?" "אוי... אל תעשי מזה צחוק. את חייבת לעזור לי. אני מבקש..." "נו, אם אתה מבקש כל כך יפה- אני מניחה שאוכל לפנות מקום בלו"ז שלי... יודע מה? היום אחר הצהריים אני יוצאת לסבב קניות בקניון- תזמין אותי לקפה?" "בכיף. הפעם זה יהיה על חשבוני" "וואו, זה בהחלט אירוע שאסור לפספס. רק בשביל זה אני כמעט מוכנה לצאת עכשיו..." היא האזינה לגיחוך קל ומאולץ מן העבר השני של הקו ולאחר מספר שניות של שקט- קבעה איתו בבית הקפה הרגיל שלהם בקניון. במשך שניה ורבע בדיוק היא העסיקה את עצמה בשאלה מה הוא צריך ממנה , שכן היא יצאה מנקודת הנחה שגם הפעם הוא ידבר על מערכת היחסים שיש לו / אין לו / היה רוצה שתהיה לו, עם ה"היא". ככה זה היה תמיד. אותה אדרת רק בשינוי "גברת"... ותמיד זה היה "דחוף", ותמיד היא מצאה בסופו של דבר זמן, ותמיד- תמיד הקפה היה על חשבונה שכן המצב הנפשי/ מנטלי/ פיסי/ פיננסי שלו- לא איפשר השקעה כזאת. את השניות הספורות של המחשבות הללו קטע צלצול טלפון. הקול השבור מעבר לקו פתח בשיחה. "הלו, אל תשאלי... אני ממש צריך איתך שיחה בארבע עיניים... אני על הפנים". "ירון? מה קרה? למה אתה נשמע ככה?" "עזבי... נשבר לי כבר מהכל. זהו. אני עוזב את הלימודים ואת העבודה ובורח מכאן..." "אבל למה? מה קרה?!... אויש, יודע מה? אני יוצאת בעוד שעה מהעבודה לכיוון הדירה שלי, יש לי שעה פנויה ומיד לאחריה אני יוצאת לקניות. מה דעתך על תבשיל אורז מג´דרה משקית?" "שעה? ש ע ה ?! יקירתי, אנחנו צריכים לבדוק מה פשר הדרדור במערכת היחסים שלנו. פעם היית מקדישה לי יותר..." היא חייכה לעצמה. הוא דווקא בסדר. מזל שיש לו חוש הומור נפלא בתוך הדבר המבולגן והמוטרף הזה שנקרא "החיים של ירון". "ירוני, אני ממש מצטערת, פשוט... קבעתי משהו." "טוב, טוב, עזבי. אני אגיע לשעה ואם תמונתי תתנוסס מחר בבוקר בעמוד הראשי תחת הכותרת: "התאבד על רקע חוסר תשומת לב", דעי לך שעוונך לא ינוקה..." הפעם היא צחקה בקול. "נו, לפחות תהיה סלבריטי ליומיים- מה רע?" "אין בעיה. אני כבר הולך להרביץ כמה פוזות לתמונות עדכניות בפוטו. יאללה, ילדה, נתראה עוד מעט. אגב, מה העניינים ככה?" היא כמעט הופתעה מהשאלה. "אתה יודע, עובדים... האמת היא שאני יוצאת לחופשה בשבוע הבא ו---" "יו!!! מתוקה אני חייב לרוץ. צריך לקחת את אחותי מהגן... איך שכחתי! נדבר, או קיי?!" ניתק. היא הציצה בשעון. יש לה עוד כמה דקות. למעשה, את רוב המטלות היא סיימה. היא בהתה בערימות הטפסים שעל שולחנה ובפרוטוקול עתיר הסעיפים מהישיבה האחרונה. נסיונות להתעמק בכתוב עלו בתוהו והיא חשה שעיניה נעצמות. היא דווקא שיוועה לשעה-שעתיים של מנוחה, אבל כמו תמיד- שום דבר ממה שהיא מתכננת לא יוצא לפועל. בד"כ זה לא בגללה. היא כמעט קרעה את לסתותיה בפיהוק רחב. אתמול דיברה בטלפון חמש שעות עם רינת, חברה מהתיכון, שהייתה באיזה קצר עם בעלה. כשניסתה לדובבה ולנסות להרגיע את הבכי על ידי מילות סנגוריה על הבעל, קטעה אותה רינת בהתפרצות מחודשת של יבבות מהסוג הצווחני ואמרה: "זה ממש לא ככה! את לא יודעת איזה עם זה בעלים..." כאן בערך היא הפסיקה להקשיב לשטף הנאצות שהגיע אחרי. אבל המשפט ההוא דקר אותה. חרט לה בנשמה ליד הרבה חריטות שהצטברו עם השנים, חלקן עמוקות יותר וחלקן- פחות. בארבע וחצי בערך ההתייפחויות התחלשו. היא רצתה להגיב, לנסות לעודד, אבל נראה היה שמה שרינת רצתה זו אוזן קשבת, כי מיד לאחר שים הדמעות יבש וכל מה שהיה צריך להאמר- נאמר, היא מלמלה בעייפות שהיא מותשת ונראה לה שכדאי לה שתכנס לישון ו... ותודה. קול שיקשוק הדליים ועזרי הניקוי של המנקה העירו אותה ממחשבותיה. הצצה חטופה נוספת בשעון. זמן לצאת... את ירון היא מצאה ישוב על הרצפה ליד דלת דירתה, מלטף את החתול המנומנם שלה ומעיר לה בעצבנות שגם ככה היא הקציבה לו שעה אז למה לאחר ושזה שהיא התעכבה כדי לקנות מג´דרה זה לא תירוץ. היא צריכה לצפות את העתיד.לקנות בכמות רצינית, שתמיד יהיה לה במלאי. בשביל זה היא פה. ומה זה, לעזאזל, השטיח המזויע הזה? בחיוך חצי מתנצל חצי מרוצה מהשנינויות שכל כך מאפיינות אותו- היא פנתה להכין את התבשיל במטבחון הקטן. נו, חשבה לעצמה, הפעם זה נראה משברון לא מזיק. לאחר שעתיים ("מצטער. זה פיצוי. אני לא רגיל שמאחרים לי ככה...")- נסעה בטרנטה שלה לכיוון הקניון, כצפוי היו פקקים של סוף השבוע. מיוזעת וקצרת נשימה היא הגיעה למקום הקבוע שלה ושל דרור. המבט הכעוס נעלם מיד כשהתחיל לדבר על הבחורה המדהימה שעובדת איתו ושאין לו מושג איך להתחיל איתה ושהיחסים מצויינים בינהם ושהוא לא רוצה לדפוק את זה אבל מצד שני היה ´מת´ לנסות ושאין לו מושג מה, לעזאזל, לעשות, ושבא לו קפוצ´ינו... כשעה (ארוכה ומייגעת) לאחר מכן הציעה פתרון מניח את הדעת ("נסה לדבר עם גורם שלישי חשאי, שהוא יבצע את עבודת הבירור בעבורך, ואז אחת מהשתיים: אם היא מעוניינת- תיזום קשר. אם לא- לפחות היחסים שיש כרגע בינכם- לא ינזקו") וכשהגיע החשבון ודרור היה מידי מרוכז בעצמו, היא שלפה את ארנקה מהתיק, חייכה אליו ואמרה: " עליי. העיקר שתרגיש טוב..." לאחר שעזבו את בית הקפה ("את יכולה להקפיץ אותי הביתה?") והגיעו למחוז חפצו, הוא חיבק אותה ואמר: "וואו. ממש תודה. אין, אין כמוך. נשבע לך. את אחל´ה גבר..." --- היא עוד הרהרה במשפט הזה שלו כשהגיעה לבניין הדירות בו גרה. בחדר המדרגות פגשה את שכנתה, עולה צעירה מרוסיה, ואת הילד הקטן והחמוד שלה. היא בירכה אותם לשלום ופנתה לכיוון דירתה תוך חיפוש המפתחות במעמקי התיק שלה. לפני שפתחה את דלת הדירה שלה היא שמעה את הילדון שואל אותה בקול העדין ומתוק שלו: "מה שלומך, אביטל?" היא הסתובבה אליו, ירדה על ברכיה, נשקה לו וענתה לו בקצרה ובחיוך שבסדר. היא מרגישה בסדר, תודה. לאחר שסגרה את הדלת אחריה, חשבה שזו הפעם הראשונה שמישהו היום שאל לשלומה והזכיר את שמה...
