שאלה מתבקשת .....
אני זוכרת שהשאלה הזו העסיקה אותי המון בשלב האבל שלי. אני זוכרת את עצמי שוכבת שעות על המיטה בחדר שלי, מסתכלת על הקיר, ומרגישה שאני נחבטת עם הראש בקיר לנוכח עיכול העובדה שלא אראה שוב את אמא. זה שיגע אותי. לא הייתי מוכנה לקבל את הסופיות שבזה. לא הסכמתי לכך שאין שום דרך מילוט מהמצב הזה. שאי אפשר לשחזר אותו לאחור. זו הייתה אולי ההתמודדות המנטלית הכי קשה שהייתה לי בחיים. וניסיתי להפוך ולהפוך בדבר. גן עדן. סיאנס. ניסיתי לחשוב על כל מיני אופציות. הנושא של הסיאנס [אז עוד לא דיברו על 'תיקשור'] מצד אחד עודד אותי - אמרתי לעצמי - הנה, כך אוכל כן לתקשר עם אמא. ומצד שני, משהו בזה הפחיד אותי. וחשבתי שגם אם יוצאים מתוך הנחה שהדבר אפשרי, אז זה אולי מפריע לנשמה של המת שככה קוראים לה ומזמנים אותה. בסופו של דבר זו המסקנה שנשארתי איתה, ו"ירדתי" מהנושא של הסיאנס. באשר לגן עדן, לא יודעת "מה ניסגר עם זה" כמו שהיגדרת את זה, לה לה
, אבל מה שכן - מאז אותה נקודה, כבר הרגשתי שאני לא מפחדת למות. כי אם גן עדן קיים, אז אמא שלי בטח שם, ואם יש סיכוי שגם אני אגיע לשם, אז מה טוב - אוכל לפגוש את אמא שוב. ובחזרה לעולמנו אנו - שימי לב, לה לה, שהרבה מהבנות כאן דיברו על מתן משמעות כלשהי לקשר עם האם בהווה. לדבר אליה, לכתוב אליה וכד'. אני חושבת שזה דבר חשוב ובעל משמעות. אספר לך סיפור קטן. אנחנו לא משפחה דתית, אך אמי, שבמקור נולדה למשפחה דתית, הביאה איתה הבייתה כמה מנהגים יהודיים. כל לילה לפני שהייתי הולכת לישון, אמא הייתה באה ויושבת ליד מיטתי ואומרת לי תפילת שמע ישראל. כשאמא אושפזה, מאוד חסר לי הטקס הזה, והתחלתי לקרוא את התפילה בעצמי. ועם השנים המשכתי עם המנהג הזה, ואני ממשיכה אותו עד היום, ובכך אני מרגישה שאני ממשיכה איזה חוט של קשר עם אמא שלי. כמו מעין מורשת כזו. בשנים האחרונות הוספתי לזה עוד משהו. כאשר אני אומרת 'שמע', אני מדמיינת שאמא יושבת לידי, כפי שהייתה יושבת לידי ערב ערב. וכך, במימד מסוים, אני פוגשת אותה כל לילה ... וחשוב לי הקשר הזה, והוא נותן לי משמעות. אם זה מדבר אליך, אולי תוכלי למצוא לך גם איזושהי דרך משמעותית לקיים את זיכרה של אמא גם בחיי היומיום. אני שמחה שהעלית את הנושא החשוב הזה, לה לה.
אני זוכרת שהשאלה הזו העסיקה אותי המון בשלב האבל שלי. אני זוכרת את עצמי שוכבת שעות על המיטה בחדר שלי, מסתכלת על הקיר, ומרגישה שאני נחבטת עם הראש בקיר לנוכח עיכול העובדה שלא אראה שוב את אמא. זה שיגע אותי. לא הייתי מוכנה לקבל את הסופיות שבזה. לא הסכמתי לכך שאין שום דרך מילוט מהמצב הזה. שאי אפשר לשחזר אותו לאחור. זו הייתה אולי ההתמודדות המנטלית הכי קשה שהייתה לי בחיים. וניסיתי להפוך ולהפוך בדבר. גן עדן. סיאנס. ניסיתי לחשוב על כל מיני אופציות. הנושא של הסיאנס [אז עוד לא דיברו על 'תיקשור'] מצד אחד עודד אותי - אמרתי לעצמי - הנה, כך אוכל כן לתקשר עם אמא. ומצד שני, משהו בזה הפחיד אותי. וחשבתי שגם אם יוצאים מתוך הנחה שהדבר אפשרי, אז זה אולי מפריע לנשמה של המת שככה קוראים לה ומזמנים אותה. בסופו של דבר זו המסקנה שנשארתי איתה, ו"ירדתי" מהנושא של הסיאנס. באשר לגן עדן, לא יודעת "מה ניסגר עם זה" כמו שהיגדרת את זה, לה לה
