A GIFT OF LOVE
New member
אתמול
בשעה הזאת הייתי בבית של סבא עם המשפחה. שמתי לב שהאבל ממש איחד אותנו, אני מקווה שזה ימשיך גם לאחר השבעה. פגשתי מורות של אמא, ידידות וידידים של המשפחה ואפילו חברי כנסת שבחיים לא חלמתי שאני אפגוש. וכולם הביטו בי במן עצב מהול בחיבה ואמרו:"את כל כך דומה לאמא" "היא הייתה אישה מדהימה" "כמה שהייתי מדברת איתה" "ואיזה אוכל היא הייתה מכינה".......... ואני רק מסמיקה, מחייכת ואומרת"חבל שרק הבת שלה לא הספיקה להכיר אותה"......... כשבאתי ללכת אחת הדודות קראה לי, היא ביקשה לתת לי כסף שסבא רצה לתת לי לפני מותו ולא הספיק... "קחי, זאת הבקשה האחרונה של סבא לגבייך, אמרתי לו שאני אמסור לך רק כשתגיעי"... ואז"הוא כל כך אהב אותך" היא התחילה לבכות, ראיתי שהיא מתביישת בבכי שלה. הבטתי בה, הדודה הצעירה שלי, רווקה בת שלושים, היא נשארה לבד, זהו... עכשיו גם אבא הלך... היא מלמלה שהיא מצטערת שהיא בוכה לידי, אבל היא לא בכתה מאז הלוויה. היא אמרה שהיא לא יכולה להראות לכולם שהיא חלשה, שהיא תמיד מנסה להראות שהיא חזקה והיא לא מסוגלת להראות את מה שמתחת. רציתי לחבק אותה, אבל רק מלמלתי שזה בסדר.... ראיתי את הדודה שלי, זאת החזקה, זאת שתמיד אומרת "איך גדלת, את ממש אישה, איזה חתיכה"........ זאת, המרוחקת, הכועסת שאנחנו עושים בלאגן בבית... היא הייתה כל כך חלשה, כל כך שבירה, כמו בובת חרסינה........ היא המשיכה לבכות, אמרה שהיא מרגישה יותר נוח איתי כי אני צעירה ממנה וכי... היא תמד הרגישה משהו כלפי... את זה לא ידעתי... זה היה קצת מוזר לשמוע את זה. ויותר מוזר היה לראות אותה ככה... לא ידעתי מה לומר לה, רק מלמלתי מדי פעם שזה בסדר, ושהיא צריכה לבכות ושתפסיק לנגב את הדמעות.... מה אני יכולה לומר למישהי שאיבדה עכשיו את ההורה שעוד נותר לה? הרגשתי שאני חייבת לומר משהו... אבל מה???? "תקשיבי" אמרתי, "את יודעת ששנינו באותה הסירה, גם אני נמצאת שם במלתעות האובדן... ותאמיני לי, דווקא האנשים הכי גדולים צמחים מהאובדן" הרגשתי שאני מדברת בלי קשר "בשבילך העולם נעצר, אבא לא ישוב עוד, אבל יש המשך, זה מצחיק אותה לומר לך שיש המשך כי בשבילך העולם נעצר, אבל יש המשך" צחקנו במן הקלה... היא סיפרה על החשש שלה מפני הנישואים, מי יעזור לה? אבא כבר לא איתה... היא סיפרה שלמרות המשפחה התומכת שסביבה היא מרגישה לבד. היא סיפרה על החשש שלה להתגלגל מאחות לאחות בחגים ושבתות. היא נראתה אבודה.... "אין לי כוחות, אין לי כוחות להתחיל הכל מחדש"... היא אמרה. וכי הכי היא רצתה שקט, שקט מהמחלה של סבא, מהימים המתוחים, מהאנשים, מהעולם... "אני צריכה את השקט הזה" היא אמרה. "המוות של סבא יביא לך אותו" אמרתי לה. "לפעמים המוות יכול לגרום גם לדברים טובים" רציתי לספר לה על מה שהוא נתן לי, אבל הרגשתי אכזרית גם ככה, כי היא פשוט לא הבינה... "את לא מסוגלת להבין, אבל אני בסוף הבנתי".....היא הנהנה בין הדמעות... ראיתי אותה, מה הפגיש בינינו? שאלתי את עצמי... מה אנחנו עושות יחד באותו החדר? בוכות? הדודות חיכו בציפיה דרוכה מאחורי הדלת, כניראה שהיה להן מוזר לראות את האחות הקטנה בוכה... ואז הבנתי... האובדן הוא זה שהפגיש בינינו, הוא זה שבגללו שנינו נפגשנו כך, ששנינו יחד עומדות דומעות.... הטישו כבר התרוקן מזמן... עוד תוצאה של האובדן.