אתמול..
אבא ואמא ואחותי נסעו לסבא וסבתא. לא באתי איתם (התירוץ הרשמי: ביוטופ. האמת: רבתי עם ההורים) לקחתי את האוטו של אמא, ונסעתי להר הרצל. למה? עודף מזוכיזם כנראה, כי כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי למה לעזאזל אני חוזרת לשם אם זה רק יגרום לי להרגיש גרוע יותר. וכל פעם אני לא ממש יודעת לענות לעצמי. יש משהו שם, בשקט הזה, שמאפשר לחשוב, לבכות, לא יודעת. המון זמן לא בכיתי ככה יצא.. ואתמול הלכתי לשם. מעין שעון פנימי שאומר לי פעם בחודשיים בערך "לכי לבקר את אח שלך, לא יפה, הוא ככה נרקב באדמה ואת עושה חיים?" נו, אז המצפון שלי פולני. מה לעשות. בעצם, מה זה משנה אם אני הולכת או לא? הוא לא באמת שם... וכל פעם אני צריכה לבהות בשם שחקוק על המצבה ולנסות לשכנע את עצמי שזה באמת הוא. בן 19 במותו. ולידו יש המון אחרים- בני 19 ו-20 ו-21 ו-30... לבנון, אסון המסוקים.. ולכולם יש דבר אחד משותף- הם מתים והם קבורים בהר הרצל. ולמשפחות שלהם יש משהו משותף- החיים שלהם השתנו באותו רגע. אבל ככה זה בעצם בכל בית קברות, לא? הר הרצל זה מקום יפה. יש שמה הרבה ירוק, ושבילים ומקומות יפים. ממש טיול בפארק. או שלא. ויש שם המון שקט. ומוות. וגם קברים חדשים. אוף, למה כל פעם שאני עושה שם סיבוב אני רואה קברים חדשים? זה לא פייר.. הלוואי שאף פעם לא יהיה לי עוד קבר לבקר פה הלוואי שחבר שלי יחזור הביתה בשלום (סיירת צנחנים משרתים בקריה, נכון????מי אמר שהכחשה זה לא טוב..) תמיד מצפה לגרוע מכל לטלפון, לדפיקה בדלת, לאסון הבא מן פארנויה כזאתי שפיתחתי בשנים האחרונות.. ואתמול, עוד פעם הייתי שם וחשבתי עליו (כמה מפתיע...) ושרתי לו... בעצם, לעצמי, כי זה היה כל כך בשקט שלא נראה לי שאפשר לשמוע את זה מתחת לכל האדמה הזאתי. למה אני הולכת לשם לעזאזל? זה לא באמת הוא. החיים שלו לא מסתכמים באבן עם נוסח קבוע של צה"ל. גם לא בקצת פרחים ודשא. זה לא מתאים לו, לאופי שלו, לחיוך שלו...המקום שלו זה לא בבית קברות.. וזה ממש מעצבן...שאני חושבת עליו ככה ורוצה לבכות ורואה מול הפרצוף שלי את החיוך האינפנטילי שלו. רבאק, תפסיק לחייך כבר, אתה מת! והוא כאילו צוחק עלי... "מה את עושה עניין, אני לא באמת מת, אני פה איתך" ממש.. איתי אבל במרחק שנות אור... ואני אף פעם לא יראה אותו יותר...אף פעם! "החיוך הנצחי שלו לא יורד מהפנים במגרש הוא מלך השערים ניתן למצוא אותו תמיד מוקף בבנות אבל אל תטעו, הוא לא שובר לבבות תמיד מתחכם עם המורים ורק בזכות הקסם האישי שלו, לא יוצא מזה עם שליליים." זה מה שכתבו עליו בספר מחזור. חיוך נצחי... איזה ניבוי לעתיד והם התכוונו למורה לספרות. רצתה להכשיל אותו... כל פעם שהוא לא חזר על החומר לפני השיעור הוא ניסה להסיט את נושא השיעור מהבחן הצפוי והיא העיפה אותו החוצה, ואח"כ רצתה להכשיל אותו כי הוא לא היה בחצי מהשיעורים. איזה קטנוניות. שלא לדבר על זה שעכשיו היא מלמדת אותי...ראתה את השם משפחה וכבר יש לה דעות קדומות...רק נזק הוא עשה זה! מוזר לי לכתוב עליו. אני רגילה לכתוב לו כאילו שהוא באמת שומע אותי כאילו שהוא רואה לספר לו כל מה שהוא פספס ב-5 ומשו שנים האחרונות... והוא פספס... את הבת מצווה של אחותו את החתונה של ידידה שלו את הבן שלה, שנקרא על שמו עכשיו פספס אותי.. אני כבר לא אותה ילדה בת 12 ואת אחותי...אחותו..היא כבר לא בת 7 בעצם לא ממש פספס הרבה, כי די חרא כאן עכשיו אבל אם הוא היה כאן... אולי היה לי פחות חרא עכשיו אולי הוא היה מנחם ומקשיב וצוחק איתי מבדיחות מפגרות.. אוף, אני מתגעגעת... הלוואי שיכולתי להשלים עם זה פשוט להמשיך הלאה בלי לחזור אחורה בכלל להמשיך הלאה בלעדיו לא רוצה... אבל אני חייבת להמשיך בשבילי....וגם בשבילו כי כשאני חיה, חלק ממנו חי בי אוף, זה כמו להיות מצבה חיה שלו הלוואי שאני הייתי מתה במקומו עדיף בפיגוע (מה זה משנה בעצם?) אני במילא עוד מעט יתפוצץ פה נמאס לי לשמור הכל בפנים ולא לבכות נמאס לי להיות מצבה חיה..
אבא ואמא ואחותי נסעו לסבא וסבתא. לא באתי איתם (התירוץ הרשמי: ביוטופ. האמת: רבתי עם ההורים) לקחתי את האוטו של אמא, ונסעתי להר הרצל. למה? עודף מזוכיזם כנראה, כי כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי למה לעזאזל אני חוזרת לשם אם זה רק יגרום לי להרגיש גרוע יותר. וכל פעם אני לא ממש יודעת לענות לעצמי. יש משהו שם, בשקט הזה, שמאפשר לחשוב, לבכות, לא יודעת. המון זמן לא בכיתי ככה יצא.. ואתמול הלכתי לשם. מעין שעון פנימי שאומר לי פעם בחודשיים בערך "לכי לבקר את אח שלך, לא יפה, הוא ככה נרקב באדמה ואת עושה חיים?" נו, אז המצפון שלי פולני. מה לעשות. בעצם, מה זה משנה אם אני הולכת או לא? הוא לא באמת שם... וכל פעם אני צריכה לבהות בשם שחקוק על המצבה ולנסות לשכנע את עצמי שזה באמת הוא. בן 19 במותו. ולידו יש המון אחרים- בני 19 ו-20 ו-21 ו-30... לבנון, אסון המסוקים.. ולכולם יש דבר אחד משותף- הם מתים והם קבורים בהר הרצל. ולמשפחות שלהם יש משהו משותף- החיים שלהם השתנו באותו רגע. אבל ככה זה בעצם בכל בית קברות, לא? הר הרצל זה מקום יפה. יש שמה הרבה ירוק, ושבילים ומקומות יפים. ממש טיול בפארק. או שלא. ויש שם המון שקט. ומוות. וגם קברים חדשים. אוף, למה כל פעם שאני עושה שם סיבוב אני רואה קברים חדשים? זה לא פייר.. הלוואי שאף פעם לא יהיה לי עוד קבר לבקר פה הלוואי שחבר שלי יחזור הביתה בשלום (סיירת צנחנים משרתים בקריה, נכון????מי אמר שהכחשה זה לא טוב..) תמיד מצפה לגרוע מכל לטלפון, לדפיקה בדלת, לאסון הבא מן פארנויה כזאתי שפיתחתי בשנים האחרונות.. ואתמול, עוד פעם הייתי שם וחשבתי עליו (כמה מפתיע...) ושרתי לו... בעצם, לעצמי, כי זה היה כל כך בשקט שלא נראה לי שאפשר לשמוע את זה מתחת לכל האדמה הזאתי. למה אני הולכת לשם לעזאזל? זה לא באמת הוא. החיים שלו לא מסתכמים באבן עם נוסח קבוע של צה"ל. גם לא בקצת פרחים ודשא. זה לא מתאים לו, לאופי שלו, לחיוך שלו...המקום שלו זה לא בבית קברות.. וזה ממש מעצבן...שאני חושבת עליו ככה ורוצה לבכות ורואה מול הפרצוף שלי את החיוך האינפנטילי שלו. רבאק, תפסיק לחייך כבר, אתה מת! והוא כאילו צוחק עלי... "מה את עושה עניין, אני לא באמת מת, אני פה איתך" ממש.. איתי אבל במרחק שנות אור... ואני אף פעם לא יראה אותו יותר...אף פעם! "החיוך הנצחי שלו לא יורד מהפנים במגרש הוא מלך השערים ניתן למצוא אותו תמיד מוקף בבנות אבל אל תטעו, הוא לא שובר לבבות תמיד מתחכם עם המורים ורק בזכות הקסם האישי שלו, לא יוצא מזה עם שליליים." זה מה שכתבו עליו בספר מחזור. חיוך נצחי... איזה ניבוי לעתיד והם התכוונו למורה לספרות. רצתה להכשיל אותו... כל פעם שהוא לא חזר על החומר לפני השיעור הוא ניסה להסיט את נושא השיעור מהבחן הצפוי והיא העיפה אותו החוצה, ואח"כ רצתה להכשיל אותו כי הוא לא היה בחצי מהשיעורים. איזה קטנוניות. שלא לדבר על זה שעכשיו היא מלמדת אותי...ראתה את השם משפחה וכבר יש לה דעות קדומות...רק נזק הוא עשה זה! מוזר לי לכתוב עליו. אני רגילה לכתוב לו כאילו שהוא באמת שומע אותי כאילו שהוא רואה לספר לו כל מה שהוא פספס ב-5 ומשו שנים האחרונות... והוא פספס... את הבת מצווה של אחותו את החתונה של ידידה שלו את הבן שלה, שנקרא על שמו עכשיו פספס אותי.. אני כבר לא אותה ילדה בת 12 ואת אחותי...אחותו..היא כבר לא בת 7 בעצם לא ממש פספס הרבה, כי די חרא כאן עכשיו אבל אם הוא היה כאן... אולי היה לי פחות חרא עכשיו אולי הוא היה מנחם ומקשיב וצוחק איתי מבדיחות מפגרות.. אוף, אני מתגעגעת... הלוואי שיכולתי להשלים עם זה פשוט להמשיך הלאה בלי לחזור אחורה בכלל להמשיך הלאה בלעדיו לא רוצה... אבל אני חייבת להמשיך בשבילי....וגם בשבילו כי כשאני חיה, חלק ממנו חי בי אוף, זה כמו להיות מצבה חיה שלו הלוואי שאני הייתי מתה במקומו עדיף בפיגוע (מה זה משנה בעצם?) אני במילא עוד מעט יתפוצץ פה נמאס לי לשמור הכל בפנים ולא לבכות נמאס לי להיות מצבה חיה..