אתמול...

[LostInTheSky]

אתמול...

אתמול...שנתיים בלעדיך... שנתיים שלמות ! כל היום לא ירד גשם, אבל דווקא כשהגענו לבית העלמין השמים נפתחו והחלו לבכות, גם הם בוכים עליך, נסיך קטן... לפני שנתיים, ביום שבת, יצאת מהבית עם האופניים שכל כך אהבת, עם החבר שלך שכל היום הייתם יחד, ולא חזרת יותר !!! לא חזרת... אני עד עכשיו לא יודעת מה בדיוק קרה, לא רוצה לשאול את אמא או אבא, לא יכולה לדבר על זה איתם... ואוכלת את עצמי מבפנים שמי שהרג אותך עכשיו מסתובב לו ונוהג בכביש כאילו כלום לא קרה! איך הוא יכל לעשות לך את זה?! איך הוא יכל לעשות לנו את זה?! ועוד חודשיים לפני הבר מצווה שלך?! אף פעם לא אהבת ללמוד, והיו לך בעיות בקריאה, אבל משום מה את מה שהרב לימד אותך לבר מצווה כן ידעת לקרוא וקראת כל כך יפה... כולם היו גאים בך! אתמול באזכרה...הרבה אנשים היו... אבל הם כל כך אכזבו... הם באו ודיברו ווצחקו... עם חיוך גדול על הפנים... איך הם מעיזים?! איך הם יכולים?! אין להם בושה?! אפילו בני משפחה...באו עם חיוך... זה כל כך כאב לי לראות אותם רציתי לצרוח עליהם שילכו משם! ושלא יחזרו יותר! אני מצטרעת אח שלי, נסיך קטן שלי!!! כל כך מצטערת... אוהבת אותך תמיד!!! אחותך הגדולה... דפי הנצחה לאחי הקטן:

 

[BooBee]

../images/Emo24.gif ../images/Emo23.gif

אל תצטערי, אחות גדולה. לאנשים יש דרכים משלהם להתמודד. גם אם צחקו וחייכו באזכרה, זה לא כי הם אנשים רעים, זה כי ככה הם מכירים או יודעים. כמה פעמים בחיים כשרצינו לבכות התחלנו לצחוק? לי זה קורה לפעמים, שהצחוק הכי גדול מסתיר בעצם את הכאב הכי גדול. יש גם חיוכים של מבוכה, יש גם פחד מסוים באזכרות שמנסים לנטרל אותו עם צחוק. שולחת לך חיבוק עוטך ומחזק, רויטל.

 

[LostInTheSky]

זה לא היה צחוק של מבוכה...

זה היה צחוק של אי אכפתיות...וזלזול...

 

[BooBee]

אני מצטערת לשמוע

אני הייתי תופסת את אותם אנשים לשיחה ומבהירה להם כמה דברים.

 

[פופאפ]

חוסר רגישות זה דבר איום

יש אנשים סליחה על הבטוי

וגרוע יותר. בשבעה אצלנו, חברות של אחיות שלי ישבו עד 10 בלילה זללו וצחקו בקולי קולות (חלקן "אנשי מקצוע" פסיכולוגיות...) אמי בת מעל 80 ניסתה לנוח בחדר הסמוך אחרי יום מתיש. גם כשבקשתי להרגיע קצת הייתי צריך להרים את הטון ולהתרגז אח"כ היו כל מיני ריבים וצעקות על כל מיני החלטות כששיקולים של חולין התערבבו עם קדושה של אבל זה קשה וכואב אבל הכל מתגמד מול האובדן עצמו כמו דקירת החרבות בבשרו של שור לפני שהוא מתבוסס במותו. באמת שאי אפשר להסביר הכל בשיחות נינוחות אנשים שאני עובד איתם מדהימים אותי (בחלקם גם לטובה) עוד במשך ה 30 כשרואים אותי מזוקן ושפוף אחד שאל, נו התאוששת? כאילו זו שפעת ... ואת התשלום לעבודה משך בלי בושה 4 חודשים למרות הכל. או היום אומר לי אחד (כנראה מהמאמינים) "זה קרה וזה היה צריך לקרות" המסקנה שלי שלפעמים עדיף להתאבל לבד, בשקט להיות חזק כלפי חוץ ולא לערב בזה את כל העולם... עצוב אבל אלו העובדות מבחינתי. ובכל זאת נתנחם רק בחיים רון

 

[rnati]

אם זה ככה, אז למה הם באו...

נראה לי שבכל זאת אכפת להם. זה אכן לא במקום לצחוק באזכרה, אבל אנשים לא הולכים לאזכרה כי זה כיף, הולכים כי המת היה חשוב, כי המשפחה שנשארה חשובה. אפשר (ואולי אפילו צריך) להעיר להם שאת הצחוקים ישמרו לאחר-כך אבל תנסי לזכור שכנראה שהם באו כי בכל זאת אכפת להם.

 

[y o u r ANGEL]

תשמעי...

כל אחד מתמודד עם האבל בצורה אחרת, אני למשל אף פעם לא בכיתי באזכרות.. ותמיד לפני שאנחנו נכנסים אני בחוץ עם המשפחה, ואני מחייכת וצוחקת.. אבל זה לא אומר שלא קשה לי, זה פשוט צורת ההתמודדות שלי, אני מעדיפה לבכות שאני לבד, ושאני עם עוד אנשים אני מראה שהכל בסדר...

 

[t u t i d a]

היי

נכנסתי לאתר וראיתי את התמונה של יקיר. הוא נראה כזה חמוד, משוחרר ושמח. משהו על הצחוק... לפעמים כזוכרים מישהו נזכרים בדברים המצחיקים. אמא שלי היתה מצחיקה וכל השבעה אנחנו ישבנו וצחקנו מכל מיני דברים שנזכרנו בהם שהיא הצחיקה. לפעמים יש בלבול ומתח מתחת לפני השטח וזה חייב לצאת החוצה, לא תמיד נוח לבכות בחברה, אז יוצא צחוק. ולפעמים השקט כל כך מפחיד שממלאים אותו בדברים, לא משנה מה, גם שטויות. צחוק מבטא הרבה, הרבה כאב ופחד לפעמים. לא כתבתי את זה כדי להפחית בהרגשת הכעס שלך כלפי התנהגותם, את צדקת לגמרי וזו לא התנהגות מתאימה. אבל אנחנו כולנו לא מושלמים, רחוק מזה. פשוט תבחרי אם מי להיות קרובה ושעושה לך טוב ושמרי מרחק מאלה שעושים לך לא טוב. זו לפחות אחת ההחלטות שאני קיבלתי וזה ממש עוזר לי. זו היתה תאונת פגע וברח? אולי מישהו אחר יכול לספר לך יותר פרטים, דוד/ה, שכנ/ה. אולי החבר שהיה עם אחיך יכול לספר. הוא ניצל?