אתמול, והיום. (ט)
הרבה זמן עבר מאז שהרגשתי כ"כ לבד.
אבל זה ככה.
ולא משנה כמה אנשים יהיו מסביבי וכמה אנשים ידברו וכמה ינסו להבין..
אני לבד פה.
לבד מול הצלחת. לבד מול התפריט.
לבד מול המספרים העולים בלי הפסקה.
לבד מול התחושות האלו, המעיקות כ"כ.
הקשות.
לבד מול המחשבות.
לבד בעמדה.
אין לי כוח כבר. אין לי כוח.
לא לסימולציה של אתמול ולא לשיעור של מחר,
לא לארוחה של ארבע ולא לזאת של שש ולא לזאת של עשר ולא לזאת של מחר,
ולא לאף אחת.
כ"כ נמאס לי. כ"כ מיציתי.
כ"כ רוצה שיעזבו אותי כבר.
כ"כ לא רוצה.
מסכות, שקרים, ומספרים.
אלו החיים שלי עכשיו.
כמה קיבלתי בסימולציה, כמה תשובות נכונות, כמה מילים נשארו.
כמה קלוריות אכלתי היום, כמה קלוריות שרפתי,
איך לעשות שאשרוף יותר משאכלתי,
איך לעשות שאוכל פחות מששרפתי.
כמה אני שוקלת הבוקר. והלילה. ואחרי המקלחת.
והלוואי שמחר אשקול פחות.
בטח שאכלתי, הכל הכל.
ילדה טובה של אמא, מה קרה לך?
עליי אפשר לסמוך.
רק אל תיכנסי לי לצלחת ותכריחי אותי לשקר לך.
זורקת קוביות של פסק זמן, מוציאה את הלבן מהלחמניה, מפוררת, משאירה לציפורים, זורקת את כל הגבינה שנשפכת מהטוסט, מנקה את הקוביות של הסלט מהטחינה שעליהן, משאירה חצאי מעדנים, משאירה דברים בחדר בצידנית, חותכת תפוח וזורקת חצי ממנו ביחד עם הגרעינים, לוקחת שישה שקדים (חופן, לא?) וזורקת ארבעה.
כמו שאמרתי,
עליי אפשר לסמוך.
תודה שאת משאירה אותי לבד לדאוג לעצמי.
לא בציניות, באמת תודה.
את מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה.
כן, את גם מאפשרת למלחמה הזאת להתקיים,
שהרי כשמסתכלים אין לי ברירה אלא לאכול,
ואז ברור שאני לא מוותרת לעצמי.
אין לי ברירה אלא לאכול.
אבל כשאני לבד?
טבח המוני נעשה פה בפנים.
ואיכשהו, תמיד אני זאת שמפסידה במלחמה.
אם עמדתי בתפריט השבוע?
השתדלתי...
מה קשה?
זה עושה לי כאבי בטן ובחילות ובא לי להקיא.
אני לא רוצה להקיא.
אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה, אני לא רוצה.
זה הרבה יותר מגעיל מלאכול.
למרות שזה משאיר את האוכל בחוץ.
רק את התחושות זה מעצים בפנים.
אבל לזה כבר התרגלתי.
אפשר בבקשה לצמצם קצת? בבקשה?
לא יודעת מה, מה שרק אפשר.
כן, בטח שאני מבינה.
לא עליתי מספיק.
משקל מטרה.
אחוזון.
צמיחה.
כנראה שנגזר עליי להישאר שמנה.
---
אלו היו המחשבות של אתמול.
לא באמת השתנו הרבה,
רק שהייתי היום בטיפול..
מסקנה אחת מרכזית יצאה ממנו.
צריך לאכול, אז אוכלים.
וזה לא מעניין אף אחד, בטח שלא את עצמי,
כמה שאני שונאת את עצמי וכמה שזה קשה וכמה שאין לי כוח לזה.
צריך לאכול, אז אוכלים.
אז יצאתי מהטיפול, וישבתי באיזה מסדרון,
והשלמתי את כל מה שלא אכלתי מהבוקר.
אז אני עומדת בתפריט,
ולא מרגישה כלום.
רובוט.
הרבה זמן עבר מאז שהרגשתי כ"כ לבד.
אבל זה ככה.
ולא משנה כמה אנשים יהיו מסביבי וכמה אנשים ידברו וכמה ינסו להבין..
אני לבד פה.
לבד מול הצלחת. לבד מול התפריט.
לבד מול המספרים העולים בלי הפסקה.
לבד מול התחושות האלו, המעיקות כ"כ.
הקשות.
לבד מול המחשבות.
לבד בעמדה.
אין לי כוח כבר. אין לי כוח.
לא לסימולציה של אתמול ולא לשיעור של מחר,
לא לארוחה של ארבע ולא לזאת של שש ולא לזאת של עשר ולא לזאת של מחר,
ולא לאף אחת.
כ"כ נמאס לי. כ"כ מיציתי.
כ"כ רוצה שיעזבו אותי כבר.
כ"כ לא רוצה.
מסכות, שקרים, ומספרים.
אלו החיים שלי עכשיו.
כמה קיבלתי בסימולציה, כמה תשובות נכונות, כמה מילים נשארו.
כמה קלוריות אכלתי היום, כמה קלוריות שרפתי,
איך לעשות שאשרוף יותר משאכלתי,
איך לעשות שאוכל פחות מששרפתי.
כמה אני שוקלת הבוקר. והלילה. ואחרי המקלחת.
והלוואי שמחר אשקול פחות.
בטח שאכלתי, הכל הכל.
ילדה טובה של אמא, מה קרה לך?
עליי אפשר לסמוך.
רק אל תיכנסי לי לצלחת ותכריחי אותי לשקר לך.
זורקת קוביות של פסק זמן, מוציאה את הלבן מהלחמניה, מפוררת, משאירה לציפורים, זורקת את כל הגבינה שנשפכת מהטוסט, מנקה את הקוביות של הסלט מהטחינה שעליהן, משאירה חצאי מעדנים, משאירה דברים בחדר בצידנית, חותכת תפוח וזורקת חצי ממנו ביחד עם הגרעינים, לוקחת שישה שקדים (חופן, לא?) וזורקת ארבעה.
כמו שאמרתי,
עליי אפשר לסמוך.
תודה שאת משאירה אותי לבד לדאוג לעצמי.
לא בציניות, באמת תודה.
את מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה.
כן, את גם מאפשרת למלחמה הזאת להתקיים,
שהרי כשמסתכלים אין לי ברירה אלא לאכול,
ואז ברור שאני לא מוותרת לעצמי.
אין לי ברירה אלא לאכול.
אבל כשאני לבד?
טבח המוני נעשה פה בפנים.
ואיכשהו, תמיד אני זאת שמפסידה במלחמה.
אם עמדתי בתפריט השבוע?
השתדלתי...
מה קשה?
זה עושה לי כאבי בטן ובחילות ובא לי להקיא.
אני לא רוצה להקיא.
אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה, אני לא רוצה.
זה הרבה יותר מגעיל מלאכול.
למרות שזה משאיר את האוכל בחוץ.
רק את התחושות זה מעצים בפנים.
אבל לזה כבר התרגלתי.
אפשר בבקשה לצמצם קצת? בבקשה?
לא יודעת מה, מה שרק אפשר.
כן, בטח שאני מבינה.
לא עליתי מספיק.
משקל מטרה.
אחוזון.
צמיחה.
כנראה שנגזר עליי להישאר שמנה.
---
אלו היו המחשבות של אתמול.
לא באמת השתנו הרבה,
רק שהייתי היום בטיפול..
מסקנה אחת מרכזית יצאה ממנו.
צריך לאכול, אז אוכלים.
וזה לא מעניין אף אחד, בטח שלא את עצמי,
כמה שאני שונאת את עצמי וכמה שזה קשה וכמה שאין לי כוח לזה.
צריך לאכול, אז אוכלים.
אז יצאתי מהטיפול, וישבתי באיזה מסדרון,
והשלמתי את כל מה שלא אכלתי מהבוקר.
אז אני עומדת בתפריט,
ולא מרגישה כלום.
רובוט.