אלימות ברעננה
להלן קטע ממכתבי בגליון הראשון של המגזין שלנו, שיופץ בשבוע הבא: "- נתקלתי השבוע פעמיים ברציפות באלימות בלתי נסבלת ונראה לי שחשוב יותר להקדיש לה כמה מילים. המקרה הראשון קרה במרכז רעננה, במשחק של שלושה ילדים בני שש ברחבת משחקים כלשהי. התגלע עימות קטן ושולי ושגרתי בין הילדים, וקם אב לאחד משני הניצים והחל בועט בחבר הקטן של בנו ולקלל אותו קללות שלא ממש שגורות בשפת היומיום של כולנו. האב גם רצה להרים ידו על האם, אלא שמימדיה הגדולים משלו הפחידו אותו. כולנו, אבל ממש כולנו – יצאנו המומים מהמקרה. נגד האב האלים הגישה אימו של הילד, שהיה לו לקורבן, תלונה במשטרה. המקרה השני היה בקופי-בין ברעננה. ישבתי שם עם ילדי באיזור ללא עישון כשניגש זוג לשולחן לידי וסיגריה ביד הגבר. חייכתי והצבעתי בנימוס על כך שאיזור העישון מתחיל כמה שולחנות הלאה ובהיותי שם עם שני ילדים, אשמח אם לא ידליק לידינו את הסיגריה שבידו. האיש קם על רגליו, הצמיד את אפו לאפי והתחיל לצעוק צעקות רמות ומאיימות שכללו נאצות שגם הן לא מהסוג שאחזור עליהן כאן. הגבתי בשקט יחסי, כשאני פונה לבת זוגו ומציעה לה לעזוב אותו מהר כי אלימות כזו אינה מסתיימת בקופי-בין. האיש המשיך לצעוק, הסתובב סביבי כמו ארי בסוגר, נפנף ידיים מול פרצופי (המחייך) לקחת את שקיותיו ואשתו והסתלק משם מלווה בהפניה שלי לפינת הליטוף הקרובה לאגו החבוט שלו. לדבריו, אני אישה מגעילה. אין לי מושג – אני יכולה רק לשער שלו לא הייתי אישה ולו הילד בן השש לא היה ילד בן שש – לא היינו זוכים ליחס אלים כזה. אנשים אלימים הם אנשים קטנים, פחדנים, נרתעים ממי שבעיניהם חזק מהם. ועל פי תפיסתם הזכרנית –אשה או ילד אינם מהווים גורם מרתיע."