Black Hole S u n
New member
אתם לא מתים מפחד?
אני אורחת פה... התאריך האחרון ש"רשמית" אני נקראת בו שמיניסטית (20.6) מדי פעם קראתי פה בשושו אבל לא ממש ידעתי להגיד... היום הרגשתי שאני חייבת לכתוב בפעם הראשונה והאחרונה. איך אתם אוכלים את זה שמסיימים עכשיו 12 שנות לימוד? לא רק תיכון אלא את כל התקופה שלנו כתלמידים ואולי כילדים בכלל, האמת, כשאני קוראת לעצמי "ילדה בת 18" או אפילו נערה אני מרגישה קצת מגוחכת, כאילו הייתי לעבור כבר ל"בחורה" אבל איכשהו לא מצליחה
מן הסתם חוץ מחוסר לגיטימציה לכתוב יותר בפורום שמיניסטים זה אומר שהסתיימו עוד הרבה דברים, וכל מיני דברים שהיו רגילים עד עכשיו יחקקו מעתה והלאה "תקופת התיכון" ולא המציאות הרגילה, כמו אנשים שאיפשהו בי"א הפסקתי להיות איתם בקשר צפוף אבל כן ראיתי את פניהם מרצדות פה ושם במסדרון ובהפסקות ומעכשיו יישארו זיכרון רחוק, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ומקצועות ששנאתי, אני מוצאת את עצמי שקשה לי להפרד מהם, להפרד מספרי הלימוד, משיעורי בית, כשלמדתי למגן בספרות לפני שבועיים ישבתי לילה שלם עם הרדיו וכל שיר ושיר של ביאליק או של עמיחי או רחל או סיפור של עגנון שלמדתי ממהלך השנה או השנים שעברו הזכיר לי משהו בתיכון, איזושהי תקופה שבה הוא נלמד, איזה אירוע שזכרתי לטובה או שלא לטובה והיה לי קשה, זאת הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי משהו כשלמדתי משהו למבחן. אני יודעת שיש דברים שנורא רציתי לעשות לפני התיכון וכשהייתי חמשושית, וככל שהזמן עבר זלזלתי בזה, או שדחיתי את זה, או שעניינו אותי דברים אחרים ועכשיו לא יהיו לי הזדמנויות להשלים, כמו להיות עורכת עיתון ביצפר או להביא ממוצע 97 כמו שהיה לי ביסודי, או לנגן בלהקת בית ספר, וכל שנה פשוט דחיתי ואמרתי שבשנה הבאה ועכשיו כבר לא תהיה לי הזדמנות, כלומר אולי כן, אבל לא במסגרת הזאת של ביצפר אלא במסגרות אחרות, וזה קצת עצוב לי... עכשיו עם כל החזרות לטקס סיום ועם כל הבגרויות ועם זה שבקושי באים, וכבר לא שמים ז' אלא אומרים למורים הכל, כבר אין היררכיה כזאת נורא ברורה של "משרד החינוך" פשוט קשה לי להפרד, קשה לי עם זה שאני לא אהיה יותר תלמידה, פחות מחודש מעכשיו אני כבר אהיה חיילת במדים, אני לא מצליחה לאכול את זה... סליחה על הקיטשיות אבל בסה"כ אני חושבת שתקופת התיכון היתה מקסימה ומיוחדת מאוד ומבחינת כל מה שהיא טומנת בחובה, ועכשיו אני סופסוף מבינה את כל מי שאמר לי שאני עוד אתגעגע לזה, עוד לא סיימתי וכבר אני מתגעגעת... אבל אני לא רוצה לסיים בנימה פאסימית
שיהיה לכולם חופש נעים ובהצלחה בכל מה שתעשו!
אני אורחת פה... התאריך האחרון ש"רשמית" אני נקראת בו שמיניסטית (20.6) מדי פעם קראתי פה בשושו אבל לא ממש ידעתי להגיד... היום הרגשתי שאני חייבת לכתוב בפעם הראשונה והאחרונה. איך אתם אוכלים את זה שמסיימים עכשיו 12 שנות לימוד? לא רק תיכון אלא את כל התקופה שלנו כתלמידים ואולי כילדים בכלל, האמת, כשאני קוראת לעצמי "ילדה בת 18" או אפילו נערה אני מרגישה קצת מגוחכת, כאילו הייתי לעבור כבר ל"בחורה" אבל איכשהו לא מצליחה
מן הסתם חוץ מחוסר לגיטימציה לכתוב יותר בפורום שמיניסטים זה אומר שהסתיימו עוד הרבה דברים, וכל מיני דברים שהיו רגילים עד עכשיו יחקקו מעתה והלאה "תקופת התיכון" ולא המציאות הרגילה, כמו אנשים שאיפשהו בי"א הפסקתי להיות איתם בקשר צפוף אבל כן ראיתי את פניהם מרצדות פה ושם במסדרון ובהפסקות ומעכשיו יישארו זיכרון רחוק, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ומקצועות ששנאתי, אני מוצאת את עצמי שקשה לי להפרד מהם, להפרד מספרי הלימוד, משיעורי בית, כשלמדתי למגן בספרות לפני שבועיים ישבתי לילה שלם עם הרדיו וכל שיר ושיר של ביאליק או של עמיחי או רחל או סיפור של עגנון שלמדתי ממהלך השנה או השנים שעברו הזכיר לי משהו בתיכון, איזושהי תקופה שבה הוא נלמד, איזה אירוע שזכרתי לטובה או שלא לטובה והיה לי קשה, זאת הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי משהו כשלמדתי משהו למבחן. אני יודעת שיש דברים שנורא רציתי לעשות לפני התיכון וכשהייתי חמשושית, וככל שהזמן עבר זלזלתי בזה, או שדחיתי את זה, או שעניינו אותי דברים אחרים ועכשיו לא יהיו לי הזדמנויות להשלים, כמו להיות עורכת עיתון ביצפר או להביא ממוצע 97 כמו שהיה לי ביסודי, או לנגן בלהקת בית ספר, וכל שנה פשוט דחיתי ואמרתי שבשנה הבאה ועכשיו כבר לא תהיה לי הזדמנות, כלומר אולי כן, אבל לא במסגרת הזאת של ביצפר אלא במסגרות אחרות, וזה קצת עצוב לי... עכשיו עם כל החזרות לטקס סיום ועם כל הבגרויות ועם זה שבקושי באים, וכבר לא שמים ז' אלא אומרים למורים הכל, כבר אין היררכיה כזאת נורא ברורה של "משרד החינוך" פשוט קשה לי להפרד, קשה לי עם זה שאני לא אהיה יותר תלמידה, פחות מחודש מעכשיו אני כבר אהיה חיילת במדים, אני לא מצליחה לאכול את זה... סליחה על הקיטשיות אבל בסה"כ אני חושבת שתקופת התיכון היתה מקסימה ומיוחדת מאוד ומבחינת כל מה שהיא טומנת בחובה, ועכשיו אני סופסוף מבינה את כל מי שאמר לי שאני עוד אתגעגע לזה, עוד לא סיימתי וכבר אני מתגעגעת... אבל אני לא רוצה לסיים בנימה פאסימית