אתה
אז הסיפור הזה הוא בינו לבינה אבל לא כמו שאתם רגילים לשמוע. זה סיפור על שני אנשים. גבר ואשה, שאוהבים נורא אחד את השניה אבל לא במובן הרומנטי. אהבה הרבה יותר חזקה. אנשים שנפתחים ומספרים ומרגישים שמצאו את החצי השני, "הנשמה התאומה". אנשים שבאמצע החיים נפגשו ולא הבינו איפה היו קודם. אבל האנשים האלה היו קודם. וחוו ונפגעו ונכוו. ופוחדים. לפחות חצי אחד שלהם. כי בכל פעם שהתקרבתי נפגעתי. כי בכל פעם שנפתחתי זה התפוצץ לי בפנים. כי בכל פעם שנתתי למישהו לגעת בי זה כאב. ופוחדת להפגע שוב. פוחדת להשבר שוב. כבר אין מקום לצלקות בשריר העקשן הזה שפועם לי בחזה. אבל הוא היה אחר ונתתי לו להתקרב. אבל רציתי שהוא יתקרב יותר. רציתי שיגע בי. כי כשאני נוגעת אני מתקרבת פחות. זו קרבה מזוייפת. זו הדרך שלי לגעת בלי להפגע. אבל הפעם זה לא עבד. כי נגעתי והרגשתי. נגעתי והתקרבתי עוד. ולא. לא במובן הרומנטי עד כמה שזה נשמע לא מובן. ריגוש פיזי וקרבה של הנשמה. היה לנו סקס נפלא. הכי טוב שיכול להיות. הכי טוב שאפשר לצפות. הכי שיש. שהיה. אבל לא היתה בו אהבה. לא זו שצריכה להיות. ורציתי עוד ועוד ולא שבעתי ממנו. אבל התחלנו לריב. על כל שטות. מחפשת סיבה למריבה. דוחפת אותו עוד קצת לפינה, לראות עד כמה, ואם באמת, ועד איפה ואיך הוא מוכן לקבל אותי. מתי הוא יגלה שאני לא כזו כמו שהוא חשב. מתי הוא יקום וילך? גם הוא? אז לא. אם אני הולכת לאבד אותו - שזה יקרה כשאני מוכנה. כשאני דוחפת אותו לזה. ואז הוא הולך כי זה צפוי ומתבקש. ושניה אחרי אני מרגישה שעוד לא. אני עוד לא מוכנה. ולא יודעת אם אי פעם אהיה. לא רוצה לאבד אותו ולא מוכנה. לא שוב. לא אותו. אז נפגשים ומתפייסים וזה יותר טוב מהפעם שעברה. וזה הכי טוב. כי זה המייק אפ סקס. ואז שוב מריבה. ודי. אני רבה אתו. אנחנו מתווכחים. מטיחים האשמות ואני כאילו מהצד צועקת על עצמי - אבל למה את עושה את זה? למה את פוגעת בו? למה את גורמת לו לפגוע בך? למה את שוב הורסת. די. אבל לא. לפה יש אישיות משל עצמו והוא ממשיך. לעקוץ. להגיד. דברים שלא צריכים להאמר. דברים שלא באים מהלב. ושוב מריבה. ושוב התפייסות. עד שדי. היום נשבר לו. הוא לא היה מוכן לקבל את ההתנצלות אפילו. לא היה מוכן לשמוע. לא ענה להודעה ולא לטלפון שבא אחריה. ואני עכשיו יושבת, לבושה. כמעט נסעתי אליו הביתה לנער אותו. לחבק אותו. להסביר בצורה היחידה שאני יכולה. שאני אוהבת אותו. את הנשמה שלו. שאני פוחדת לאבד אותו - בגלל זה הכל. בגלל זה זה ככה. כי איבדתי כל כך הרבה אנשים בחיי ולא רוצה עוד. אבל.. הוא בטח כבר ישן. ואני פה. בוכה. בקושי רואה את המקלדת. והכל מתערבב לי. הדמעות. עם השקט. עם הזכרון. עם האיש שאני הכי אוהבת בעולם. שנמצא עכשיו 15 דק´ נסיעה ממני אבל מרגיש הכי רחוק בעולם. ועוד מעט בוקר. ויום חדש. ונראה כאילו הלילה הזה יפריד בין מה שהיה למה שהיה. ולא רוצה לוותר ולא רוצה לאבד. אבל... ואם אתה קורא את זה במקרה. תדע. שמעולם לא התכוונתי לפגוע. מעולם לא רציתי שנגיע לזה. רק רציתי שתהיה. החבר הכי טוב שלי. הנשמה התאומה. זה שמבין אותי בלי מילים. זה שהחיבוק שלו לוקח את כל הכאב. רחוק מפה. רחוק אתו... זה. שאני אוהבת כמו שרק חברים יכולים לאהוב. ואני יודעת שעברתי את הגבול. ואני יודעת שמתחתי את החוט עד לקצה.. אבל.. צריכה כל כך את החיבוק שלך עכשיו. בלי מילים. בלי לגעת. רק חיבוק. ולהרדם. תסלח לי? בבקשה?
אז הסיפור הזה הוא בינו לבינה אבל לא כמו שאתם רגילים לשמוע. זה סיפור על שני אנשים. גבר ואשה, שאוהבים נורא אחד את השניה אבל לא במובן הרומנטי. אהבה הרבה יותר חזקה. אנשים שנפתחים ומספרים ומרגישים שמצאו את החצי השני, "הנשמה התאומה". אנשים שבאמצע החיים נפגשו ולא הבינו איפה היו קודם. אבל האנשים האלה היו קודם. וחוו ונפגעו ונכוו. ופוחדים. לפחות חצי אחד שלהם. כי בכל פעם שהתקרבתי נפגעתי. כי בכל פעם שנפתחתי זה התפוצץ לי בפנים. כי בכל פעם שנתתי למישהו לגעת בי זה כאב. ופוחדת להפגע שוב. פוחדת להשבר שוב. כבר אין מקום לצלקות בשריר העקשן הזה שפועם לי בחזה. אבל הוא היה אחר ונתתי לו להתקרב. אבל רציתי שהוא יתקרב יותר. רציתי שיגע בי. כי כשאני נוגעת אני מתקרבת פחות. זו קרבה מזוייפת. זו הדרך שלי לגעת בלי להפגע. אבל הפעם זה לא עבד. כי נגעתי והרגשתי. נגעתי והתקרבתי עוד. ולא. לא במובן הרומנטי עד כמה שזה נשמע לא מובן. ריגוש פיזי וקרבה של הנשמה. היה לנו סקס נפלא. הכי טוב שיכול להיות. הכי טוב שאפשר לצפות. הכי שיש. שהיה. אבל לא היתה בו אהבה. לא זו שצריכה להיות. ורציתי עוד ועוד ולא שבעתי ממנו. אבל התחלנו לריב. על כל שטות. מחפשת סיבה למריבה. דוחפת אותו עוד קצת לפינה, לראות עד כמה, ואם באמת, ועד איפה ואיך הוא מוכן לקבל אותי. מתי הוא יגלה שאני לא כזו כמו שהוא חשב. מתי הוא יקום וילך? גם הוא? אז לא. אם אני הולכת לאבד אותו - שזה יקרה כשאני מוכנה. כשאני דוחפת אותו לזה. ואז הוא הולך כי זה צפוי ומתבקש. ושניה אחרי אני מרגישה שעוד לא. אני עוד לא מוכנה. ולא יודעת אם אי פעם אהיה. לא רוצה לאבד אותו ולא מוכנה. לא שוב. לא אותו. אז נפגשים ומתפייסים וזה יותר טוב מהפעם שעברה. וזה הכי טוב. כי זה המייק אפ סקס. ואז שוב מריבה. ודי. אני רבה אתו. אנחנו מתווכחים. מטיחים האשמות ואני כאילו מהצד צועקת על עצמי - אבל למה את עושה את זה? למה את פוגעת בו? למה את גורמת לו לפגוע בך? למה את שוב הורסת. די. אבל לא. לפה יש אישיות משל עצמו והוא ממשיך. לעקוץ. להגיד. דברים שלא צריכים להאמר. דברים שלא באים מהלב. ושוב מריבה. ושוב התפייסות. עד שדי. היום נשבר לו. הוא לא היה מוכן לקבל את ההתנצלות אפילו. לא היה מוכן לשמוע. לא ענה להודעה ולא לטלפון שבא אחריה. ואני עכשיו יושבת, לבושה. כמעט נסעתי אליו הביתה לנער אותו. לחבק אותו. להסביר בצורה היחידה שאני יכולה. שאני אוהבת אותו. את הנשמה שלו. שאני פוחדת לאבד אותו - בגלל זה הכל. בגלל זה זה ככה. כי איבדתי כל כך הרבה אנשים בחיי ולא רוצה עוד. אבל.. הוא בטח כבר ישן. ואני פה. בוכה. בקושי רואה את המקלדת. והכל מתערבב לי. הדמעות. עם השקט. עם הזכרון. עם האיש שאני הכי אוהבת בעולם. שנמצא עכשיו 15 דק´ נסיעה ממני אבל מרגיש הכי רחוק בעולם. ועוד מעט בוקר. ויום חדש. ונראה כאילו הלילה הזה יפריד בין מה שהיה למה שהיה. ולא רוצה לוותר ולא רוצה לאבד. אבל... ואם אתה קורא את זה במקרה. תדע. שמעולם לא התכוונתי לפגוע. מעולם לא רציתי שנגיע לזה. רק רציתי שתהיה. החבר הכי טוב שלי. הנשמה התאומה. זה שמבין אותי בלי מילים. זה שהחיבוק שלו לוקח את כל הכאב. רחוק מפה. רחוק אתו... זה. שאני אוהבת כמו שרק חברים יכולים לאהוב. ואני יודעת שעברתי את הגבול. ואני יודעת שמתחתי את החוט עד לקצה.. אבל.. צריכה כל כך את החיבוק שלך עכשיו. בלי מילים. בלי לגעת. רק חיבוק. ולהרדם. תסלח לי? בבקשה?
