"אתה רוצה קינוח?"

1precious1

New member
"אתה רוצה קינוח?"

לפני כמה זמן, אישתי האירה את תשומת ליבי שאמא שלי (משמע החמות שלה), כאשר היינו מתארחים אצלה לצהריים, בסוף הארוחה היא הייתה שואלת רק אותי (ואת אבא שלי) אם אני "רוצה משהו לקינוח", בקטע שכבר עזבנו את פינת האוכל והיינו יושבים למשל בסלון.
בהתחלה חשבתי שהיא סתם "מחפשת אותה", אבל לאחר ששמתי לזה לב, זה אשכרה היה נכון.
מאותו רגע התחלתי "לחנך" את אמא שלי בקטנה:
1. שהיא הייתה שואלת אותי אם אני רוצה משהו, הייתי פונה לאישתי ושואל אותה אם היא רוצה מ"אותו דבר שהוצע לי"
2. הייתי עונה מעין "לא" קר כזה, אמא שלי הייתה שואלת "למה" ופשוט הייתי משאיר אותה ב"מתח" ולא עונה.
 
אחלה גבר!!

 

mykal

New member
ואני שואלת,

1)למה אחרי 'שגילית' שזה נכון--לא שאלת את אמא שלך--למה היא נוהגת כך?
2)או למה לא ביקשת ממנה לשנות את ההתנהלות ולשאול את אשתך גם,
או שסתם תשאל 'מי רוצה קינוח'?

אני מוכרחה לומר לך--שאצלי אין אף פעם מנה אחרונה.
ההרגל הזה לא קיים אצלי-ובכל פעם אני מבטיחה לעצמי לשנות--ולא רואה שזה קורה.
כולנו חיים מעולה בלי--
 

1precious1

New member
עונה

מישהו חכם (אבא שלי) פעם אמר לי בויכוח אחר ביני לבינו כך:
"בני הצעיר (אני בן 46), אני כבר בן 80, נראה לך שאני יכול עכשיו לשנות משהו באופי שלי? נראה לך ואפילו אם אני אודה שאתה צודק, אני יכול או רוצה להשתנות?"

איןלי כוונות לחנך מחדש את אמא שלי ואין לי כוונות ליצור ויכוחים וחיכוכים מיותרים.
הקטע הזה שלך אמא שלי הוא עובדה קיימת. טוב שאני מודע לזה ואני מנסה פשוט לנהוג בצורה שהכי פחות תפגע בכל הנוגעים.

אז שהיא מציע "לילד הקטן שלה" משהו ולא סופרת או לא פונה אל הכלה שלה, ואני לא יודע ממה זה נובע וגם לא מתכוון לחפ]ור בזה, אני פשוט מסרב בנימוס או פונה לאישתי ושואל אותה אם היא רוצה. כמובן שהיא תסרב גם, זה חלק מה"משחק" ושנינו נחייך, וכולו הפסדתי גלידה או חתיחת אבטיח, לא קרה כלום.

גם אם אמא שלי תשאל "אבל למה", אני לא אפתח על זה "תיבת פנדורה" אלא אשקר שקר לבן שאני לא רעב או לא בא לי עכשיו וזהו.
 

mykal

New member
עקרונית השתכנעתי מתגובתך,

אלא שלו אני במקומך (ואני מדברת כחמות),
הייתי בהזדמנות אומרת (כשלא סיטואציה עצמה, ולא ע"י אף אחד)
לא נעים השאלה לאבא ולי על קינוחים--מה אכפת לך לשאול את כולם?
לא ברמה של לשנות אותה---ולא לחנך אותה---
כי לי באופן אישי---היה יותר נוח לדעת אם אני טועה.
אבל--מקבלת את גישתך. העיקר שהכל רגוע.
 

Lhuna1

New member
הקטע הוא שתגובה 2 שלך היא פאסיב-אגרסיב קלאסי

המטרה של ה"לא" הקר וחוסר המענה המופגן לשאלה "למה", היא לגרום לה להבין לבד שהיא עושה משהו לא יפה - והמטרה הזו לא תושג לעולם.
זה בדיוק כמו אישה שכועסת על בעלה ומסרבת להגיד לו למה בנימוק של "אם אתה לא מבין לבד אז אני לא אגיד לך".
אם אמא שלך לא הבינה לבד עד עכשיו - זה לא יקרה גם בהמשך.
זה רק ימשוך עוד ועוד את הכעס השקט שלך ושל אשתך מהתנהגות זו.
בעיני עדיף לכם להחליט - אתם רוצים שהיא תבין, או שויתרתם.
אם רוצים שהיא תבין - יהיה הכרחי להגיד לה. אפשר להגיד בעדינות, אבל בלי להגיד כלום זה לא יקרה, וחבל על חילופי הדברים המרירים.
אם ויתרתם, "לא נחנך אותה וזהו", אז עדיף לותר באמת ולהמנע מאגרסיביות-פאסיבית. תגובה 1 היא הגיונית וטובה בעיני במצב זה.
&nbsp
זו דעתי.

&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 
התגובה הראשונה שלך מאוד מתאימה, להציע גם לאשתך

השניה ממש ילדותית ולא מכבדת את אמך ובטח שלא אותך.
 

1precious1

New member


אני מכיר "את אלו" שנשארים ילדים של אמא, גם שהם כבר הורים לילדים גדולים.
שוב, אחד מהאנשים החכמים בחיים שלי (אבא שלי) אמר לי פעם (כן, הוא אמר לי הרבה דברים) שמהיום שבו התחתנתי עם אישתי, אני צריך להתנהג כאילו שהיא והמשפחה שלי הם מרכז היקום שלי.
אני מאוד מסכים איתו.
אני לא אומר לזלזל או לא לכבד את ההורים שלך וכולי. אני מאוד אוהב ומעריך את ההורים שלי ואת אלו של זוגתי.
אבל יש הבדל בין לכבד ולהעריך לבין להמשיך להיות "הילד שלהם ועושה דברם" אחרי שהתחלתי את חיי העצמאיים.

יש כאלה שחושבים ומתנהלים כך שמכיוון שההורים שלנו נתנו לנו מה שנתנו לנו עד הרגע ש"עזבנו את הקן" ואולי גם אחרי זה, אזי אנחנו "חייבים" להשאיר אותם בראש סדר העדיפויות שלנו.

אני מסתכל על הילדים שלי, ואני חושב דרך העיניים שלהם ובהחלט חושב שביום שבו הם יפרשו כנפיים וימצאו את השותפה שלהם לחיים ויקימו איתה משפחה, היא וילדיהם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות שלהם ולא אני.
 

ayaht

New member
אהבתי את הגישה של אבא שלך. שאפו.

אהבתי גם את הגישה שלך.

אתה מבין שמשהו לא בסדר,
ומצליח להגן גם על כבודה של אשתך ועל שלום המשפחה שלך,
וגם לא פוגע באמא שלך.

זה הדבר היחיד או שאמא שלך ניסתה עוד דברים כאלה במהלך השנים?
 
למעלה