אתה פה חסר לי...
כבר מזמן אנחנו "רק" ידידים. כבר מזמן אני לא מצפה ליותר. לא רוצה יותר... כבר מזמן התרגלתי להפכפכות שלך. אני אפילו כבר מקבלת אותה. כבר מזמן הבנתי שגם בתור ידיד, אתה לא שם בשבילי. לא באמת. שנחמד לנו להתראות פעם בשבועיים שלושה. שזה מספיק. לך. ולאחרונה, גם לי. אבל פתאום משהו השתנה. דווקא היום בא לראות אותך. רק אותך. אני שרויה בעצב. כל כך עצובה. לא בא לי להישאר לבד בבית. אבל גם לא בא לי לראות אף אחד. רק אותך. והרי נפגשנו לפני יומיים. והרי אנחנו לא מה"אלו" שנפגשים, או אפילו מדברים, יומיום. והרי אתה האחרון שיקשיב, שיבין, שינחם. עסוק כל כך בעצמך... אבל פתאום רק המחשבה על הנוכחות שלך, פה לידי, מרגיעה אותי. פתאום אתה נראה לי היחיד שיכול להוציא אותי מהעצב. אבל זו רק אשליה. רק הדמות שהייתי רוצה שתהיה. ואנחנו כל כך שונים. אז למה אני חושבת שאתה בכלל מסוגל? מה אני רוצה ממך? לא יודעת. רק יודעת שצריכה אותך פה לצידי. לכמה שעות ודי. לא יודעת למה... אבל, אתה פה חסר לי...
כבר מזמן אנחנו "רק" ידידים. כבר מזמן אני לא מצפה ליותר. לא רוצה יותר... כבר מזמן התרגלתי להפכפכות שלך. אני אפילו כבר מקבלת אותה. כבר מזמן הבנתי שגם בתור ידיד, אתה לא שם בשבילי. לא באמת. שנחמד לנו להתראות פעם בשבועיים שלושה. שזה מספיק. לך. ולאחרונה, גם לי. אבל פתאום משהו השתנה. דווקא היום בא לראות אותך. רק אותך. אני שרויה בעצב. כל כך עצובה. לא בא לי להישאר לבד בבית. אבל גם לא בא לי לראות אף אחד. רק אותך. והרי נפגשנו לפני יומיים. והרי אנחנו לא מה"אלו" שנפגשים, או אפילו מדברים, יומיום. והרי אתה האחרון שיקשיב, שיבין, שינחם. עסוק כל כך בעצמך... אבל פתאום רק המחשבה על הנוכחות שלך, פה לידי, מרגיעה אותי. פתאום אתה נראה לי היחיד שיכול להוציא אותי מהעצב. אבל זו רק אשליה. רק הדמות שהייתי רוצה שתהיה. ואנחנו כל כך שונים. אז למה אני חושבת שאתה בכלל מסוגל? מה אני רוצה ממך? לא יודעת. רק יודעת שצריכה אותך פה לצידי. לכמה שעות ודי. לא יודעת למה... אבל, אתה פה חסר לי...