"אשמת שרון"
לאדם אילת, סיפור אמיתי המסביר הכל. נשלח ע"י רותי נבון בתאריך 8/06/2002 21:57 בפורום אקטואליה בסגנון אחר ------------------- הועתק לפורום זה ע"י נתן גפן מסמכים וקטעי עיתונות ====================================== "אשמת שרון" התאריך המדויק נשכח, אך האירוע עצמו חרות בזיכרוני היטב. הייתי אז מילואימניק צעיר במעוז הצפוני, "טמפו" על גדת תעלת סואץ. שבועיים מאז שהגדוד שלנו "תפס את הקו". ומעת שהגענו למעוז ולא זכינו אפילו ליום אחד בודד של שקט. מדי פעם, כרצונם, המצרים היו פותחים באש. לעיתים צליפות או מקלע בודד, ולפעמים מרגמות ואף תותחים כבדים. אין יום בלי נפגעים משלנו. המעוזים טרם שוכללו, ובקושי הגנו עלינו בעת הפגזות כבדות. חם וצפוף, אבק ועשן. שעות שמירה ארוכות ביום ובלילה, ואחרי המשמרת הארוכה קשה לישון, כי כל רגע אזעקת כוננות, כל רגע צריכים לחבוש את הקסדה ולהיכנס ל"שפניה". שבועיים של מנות קרב בידיים דביקות, בלי להוריד נעליים, ועל יציאות הביתה אפשר רק לחלום. -------------------- הוראות הפתיחה באש משוננות כל פעם מחדש "להפחית את העוצמה" זו השיטה. "אם הם מפגיזים בתותחים, אנחנו עונים במרגמות, אם הם במרגמות אנחנו במקלעים, על אש אוטומטית מותר להשיב רק ב"בודדת"". הרעיון הוא "להנמיך את האש", מתוך תקווה שזה ישפיע גם על המצרים לירות פחות, כך "שנוכל לחזור הביתה בשלום". -------------------- כנראה שהמצרים "לא הבינו את השיטה". או שהשיקולים שלהם היו אחרים. ככל שאנו ירינו פחות, הם דווקא ירו יותר. וכמעט כל יום נוספו לגדוד נפגעים נוספים והמוראל במעוז היה בשפל המדרגה, ותחושת חוסר אונים ואוזלת יד. מפקד המעוז פחות הוטרד מהמוראל שלנו החיילים, ואף לא ניסה לעשות משהו לשיפור תנאי השירות האיומים במעוז, הקצין היה מרוכז והיסטרי ממש, נוכח ביקורו הצפוי של איזה קצין חשוב שזה עתה התמנה לאלוף הפיקוד שלנו. כך ששעות המנוחה המעטות שנותרו לנו אחרי משמרות השמירה והתצפית הארוכות, הוקדשו לסידור שבילים וצביעת שלטים, לקראת "הביקור". -------------------- אותי כל הנושא לא עניין, אף פעם לא הסתדרתי טוב עם מפקדים בכירים, ולא העסיק אותי כלל מי הוא אלוף הפיקוד הקודם או החדש. עד שיום אחד, מנקודת משמרתי בתעלה שמול בונקר הקצינים, בעודי מחכה שהמשמרת תסתיים בשלום, ומתפלל "שטפטוף" הפגזים הנשמע מן המעוזים דרומית לנו, לא יהפוך לגשם, ראיתי לפתע את השיירה מתקרבת ואת פמליית אלוף הפיקוד מגיעה לשער המעוז. האלוף נראה שמן וכבד, אך צעדיו היו מהירים משל עשרות הקצינים שהצטופפו אחריו. הוא התעלם מהשבילים המסוידים והשלטים הצבועים, קרא אליו לחצר את קציני המעוז והודיע ברורות. "החל מרגע זה יש שינוי בהוראות פתיחה באש, אם המצרים יורים אפילו כדור או פגז בודד, תעלו עם כל הכלים, ותתנו מכת אש כזו שהם לא ישכחו". מפקד המעוז זועזע משינוי השיטה והעז לשאול, "האלוף, האם זה לא יבעיר את כל התעלה?". "כן", ענה האלוף, "יתכן ולאיזה יום יומיים, אבל אחר כך יהיה שקט, ויהיו לנו פחות נפגעים מאשר בשיטה הקיימת עתה". אמר, והורה לקצינים השונים מפמלייתו לתאם פרטים עם קציני המעוז, ונעלם כלעומת שבא. -------------------- וכך היה, לאחר יום אחד של אש, המצרים "הבינו את הרמז". ועד סוף המילואים לא סבלנו מאף נפגע. שקט ושלווה שררו בתעלת סואץ באותם ימים, מצב הרוח השתפר, גם המזון, וסוף כל סוף יכולנו להוריד נעליים, ואפילו לצאת לחופשה קצרה הביתה (זוגתי הייתה בהריון ראשון, ודאגתי נורא). -------------------- עברו שלושים שנה מאז, אך הטעות כנראה לעולם חוזרת, עדין יש בתוכנו קצינים עלובים המאמינים שאפשר להגיע לשקט ושלווה ע"י וויתורים והפחתות, מנהיגים היסטריים המוכנים שנספוג עוד ועוד נפגעים, ושנמשיך לנצור את האש. קברניטים הדואגים לסידור השבילים ולצביעת השלטים ולא לתפקידם האמיתי. אך עדיין מפעמת בי התקווה, שמול כל אלה שוב יבוא אותו "אלוף פיקוד שמן", ויביא אתו את התבונה והאומץ, שיבוא המנהיג שיודע "כיצד לרמוז לאויב, כך שבאמת יבין" וכיצד לתת פקודות ברורות ומתאימות, הוראות שגם אם עשויות הן לשמע לחלק מאתנו, שהתרגלו אחרת, כקשות בתחילה, הן העשויות להביא לשקט ושלווה. -------------------- יאיר בן משה, לשעבר: מקלען פשוט וקיבוצניק תמים, מגדוד הצנחנים 66.
לאדם אילת, סיפור אמיתי המסביר הכל. נשלח ע"י רותי נבון בתאריך 8/06/2002 21:57 בפורום אקטואליה בסגנון אחר ------------------- הועתק לפורום זה ע"י נתן גפן מסמכים וקטעי עיתונות ====================================== "אשמת שרון" התאריך המדויק נשכח, אך האירוע עצמו חרות בזיכרוני היטב. הייתי אז מילואימניק צעיר במעוז הצפוני, "טמפו" על גדת תעלת סואץ. שבועיים מאז שהגדוד שלנו "תפס את הקו". ומעת שהגענו למעוז ולא זכינו אפילו ליום אחד בודד של שקט. מדי פעם, כרצונם, המצרים היו פותחים באש. לעיתים צליפות או מקלע בודד, ולפעמים מרגמות ואף תותחים כבדים. אין יום בלי נפגעים משלנו. המעוזים טרם שוכללו, ובקושי הגנו עלינו בעת הפגזות כבדות. חם וצפוף, אבק ועשן. שעות שמירה ארוכות ביום ובלילה, ואחרי המשמרת הארוכה קשה לישון, כי כל רגע אזעקת כוננות, כל רגע צריכים לחבוש את הקסדה ולהיכנס ל"שפניה". שבועיים של מנות קרב בידיים דביקות, בלי להוריד נעליים, ועל יציאות הביתה אפשר רק לחלום. -------------------- הוראות הפתיחה באש משוננות כל פעם מחדש "להפחית את העוצמה" זו השיטה. "אם הם מפגיזים בתותחים, אנחנו עונים במרגמות, אם הם במרגמות אנחנו במקלעים, על אש אוטומטית מותר להשיב רק ב"בודדת"". הרעיון הוא "להנמיך את האש", מתוך תקווה שזה ישפיע גם על המצרים לירות פחות, כך "שנוכל לחזור הביתה בשלום". -------------------- כנראה שהמצרים "לא הבינו את השיטה". או שהשיקולים שלהם היו אחרים. ככל שאנו ירינו פחות, הם דווקא ירו יותר. וכמעט כל יום נוספו לגדוד נפגעים נוספים והמוראל במעוז היה בשפל המדרגה, ותחושת חוסר אונים ואוזלת יד. מפקד המעוז פחות הוטרד מהמוראל שלנו החיילים, ואף לא ניסה לעשות משהו לשיפור תנאי השירות האיומים במעוז, הקצין היה מרוכז והיסטרי ממש, נוכח ביקורו הצפוי של איזה קצין חשוב שזה עתה התמנה לאלוף הפיקוד שלנו. כך ששעות המנוחה המעטות שנותרו לנו אחרי משמרות השמירה והתצפית הארוכות, הוקדשו לסידור שבילים וצביעת שלטים, לקראת "הביקור". -------------------- אותי כל הנושא לא עניין, אף פעם לא הסתדרתי טוב עם מפקדים בכירים, ולא העסיק אותי כלל מי הוא אלוף הפיקוד הקודם או החדש. עד שיום אחד, מנקודת משמרתי בתעלה שמול בונקר הקצינים, בעודי מחכה שהמשמרת תסתיים בשלום, ומתפלל "שטפטוף" הפגזים הנשמע מן המעוזים דרומית לנו, לא יהפוך לגשם, ראיתי לפתע את השיירה מתקרבת ואת פמליית אלוף הפיקוד מגיעה לשער המעוז. האלוף נראה שמן וכבד, אך צעדיו היו מהירים משל עשרות הקצינים שהצטופפו אחריו. הוא התעלם מהשבילים המסוידים והשלטים הצבועים, קרא אליו לחצר את קציני המעוז והודיע ברורות. "החל מרגע זה יש שינוי בהוראות פתיחה באש, אם המצרים יורים אפילו כדור או פגז בודד, תעלו עם כל הכלים, ותתנו מכת אש כזו שהם לא ישכחו". מפקד המעוז זועזע משינוי השיטה והעז לשאול, "האלוף, האם זה לא יבעיר את כל התעלה?". "כן", ענה האלוף, "יתכן ולאיזה יום יומיים, אבל אחר כך יהיה שקט, ויהיו לנו פחות נפגעים מאשר בשיטה הקיימת עתה". אמר, והורה לקצינים השונים מפמלייתו לתאם פרטים עם קציני המעוז, ונעלם כלעומת שבא. -------------------- וכך היה, לאחר יום אחד של אש, המצרים "הבינו את הרמז". ועד סוף המילואים לא סבלנו מאף נפגע. שקט ושלווה שררו בתעלת סואץ באותם ימים, מצב הרוח השתפר, גם המזון, וסוף כל סוף יכולנו להוריד נעליים, ואפילו לצאת לחופשה קצרה הביתה (זוגתי הייתה בהריון ראשון, ודאגתי נורא). -------------------- עברו שלושים שנה מאז, אך הטעות כנראה לעולם חוזרת, עדין יש בתוכנו קצינים עלובים המאמינים שאפשר להגיע לשקט ושלווה ע"י וויתורים והפחתות, מנהיגים היסטריים המוכנים שנספוג עוד ועוד נפגעים, ושנמשיך לנצור את האש. קברניטים הדואגים לסידור השבילים ולצביעת השלטים ולא לתפקידם האמיתי. אך עדיין מפעמת בי התקווה, שמול כל אלה שוב יבוא אותו "אלוף פיקוד שמן", ויביא אתו את התבונה והאומץ, שיבוא המנהיג שיודע "כיצד לרמוז לאויב, כך שבאמת יבין" וכיצד לתת פקודות ברורות ומתאימות, הוראות שגם אם עשויות הן לשמע לחלק מאתנו, שהתרגלו אחרת, כקשות בתחילה, הן העשויות להביא לשקט ושלווה. -------------------- יאיר בן משה, לשעבר: מקלען פשוט וקיבוצניק תמים, מגדוד הצנחנים 66.