אורחת קבועה6
New member
אשמח לעצות
שלום לכם. ברצוני לדבר על עניין שמטריד אותי , ומאפיין אותי.
אני רוצה להכיר בן זוג, לתת צ'אנס...הבעיה היא שאני מאוד חסומה מבפנים. זה כל כך עמוק אצלי, שאני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם לצאת עם גברים. נמנעת מדייטים....מנסיון, ראיתי שזה גורם לי לכל כך חרדה ומתח, שאני מרגישה שאני לא יכולה להעמיד את עצמי בסיטואציות כאלו..
מה שקורה, לגברים שכן נתתי צ'אנס, לא הצלחתי להיפתח...פשוט לא הצלחתי....ונתתי לזה זמן..
אני יודעת שזה טבעי להתבייש בדייט, להיות נבוכים, ושלא חייבים להיפתח על ההתחלה ישר...אבל אצלי זה מצב קיצוני...גם אחרי חודשיים שלושה, אני לא מצליחה להיפתח, לא לאט לאט אפילו...לא קצת..זה פשוט נשאר בגדר שיחות חולין ותו לא..וגם אם לא אצא "לדייט הקלאסי", שאולי מלחיץ יותר... ואפגש לאור יום, במתכונת פחות רשמית, זה לא עוזר...אני מרגישה שזה כל כך עמוק, שזה לא בשליטתי...וזה מאוד מתסכל אותי. אני יכולה שנים להישאר ככה. אני פשוט מדירה את תחום הזוגיות מהחיים שלי. וזה מאוד מצער אותי.
אני מרגישה שכל העניין ההיכרות עם גבר,דייטים, ובכלל - מביא אותי למקומות כל כך לא טובים, שאני לא יכולה להתמודד עם זה. ניסיתי לתת צ'אנס.תראו אני ריאלית. יש סיכוי קטן מאוד שיבוא האחד שיצליח לגרום לי להיפתח אליו...אבל אני ממש לא בונה על זה. צריך לעבוד בשביל זה, וזה לא ידפוק על ביתי..ואני יכולה שנים להישאר כך...מה אני יכולה לעשות? אני בטיפול... אבל אנחנ לא כל כך מגיעים עדיין ללדבר על החסימות...ברור שמנסים לטפל בחוסר ביטחון ואז זה אולי ישפר..
אני מרגישה שאצלי המחסום נובע הרבה מחוסר הביטחון שלי. חוסר ביטחון שמתבטא בכך שאני לא מאמינה בעצמי מספיק, לא מספיק מודעת ליתרונות שלי..כמובן שאני רוצה שתהיה לי זוגיות כשאהיה במקום יותר שלם עם עצמי, ואז הזוגיות תהיה סביר להניח בריאה יותר...אבל זה יכול להיות תהליך שימשך כל החיים... אז מה לא תהיה לי זוגיות בגלל זה? אני יודעת שרוב האנשים חסרי ביטחון, ובכל זאת מצליחים לנהל קשרים..חלקים בריאים יותר, חלקם פחות..חלק מתפשרים..אבל מצליחים ונהנים...אני לא יכולה לחכות לרגע שאהיה שלמה עם עצמי, כי זה תהליך מאוד ארוך...
אני יודעת שאין לי ברירה אלא להיזרק למים..לקחת סיכון להיפגע..כי אחרת לא אחווה את הטוב...אבל זה מוציא ממני כל כך הרבה אנרגיות נפשיות, חרדות ומוביל אותי למקומות לא טובים...
אני חושבת שהרבה מהחוסר ביטחון שלי נובע ממחסור בחיזוקים מהבית..בית לא כל כך יציב, ילדות לא פשוטה, עם דוגמא לא כל כך בריאה בבית. אבל עכשיו אני בוגרת,גיבשתי דעה משל עצמי, ומנסה לשפר את מה שיש, ולא להיות מושפעת מסביבה המשפחתית בכל מיני אספקטים בחיים. מה שמאוד גורם לחוסר הביטחון שלי הוא העבודה, שאני סובלת מדיכאון מזה שנים ארוכות...אין ספק שזה מוריד לי את הביטחון..כמו שחברה אמרה לי...אף אחד לא אוהב לצאת עם אנשים בדיכאון...והיא צודקת, על אף שזה היה קצת חסר רגישות...אבל היא צודקת לגמריי. אני מטפלת בזה, בכל דרך אפשרית...ועדיין, זה חלק בלתי נפרד ממני המון שנים...זה ועוד דברים לא בריאים שהפכו לחלק לא מבוטל משגרת היום יום שלי..לא מרגישה שבאמת מתמודדת עם החיים...פונה לדברים לא בריאים ע"מ להתמודד עם מורכבותם של החיים...מה יש לי לספר על עצמי?
אני רואה את כולם סביבי מוצאים אהבה, או לפחות נותנים צ'אנסים ומנסים..אני באמת קצת אבודה.. יש לציין שכן היה לי קשר ארוך בעבר, שאני לא יודעת איך הצלחתי להיפתח אליו בסוף, אני באמת לא מצליחה לשים את האצבע על מה גרם לי להיפתח אליו..מרגישה שזה היה חד פעמי...ושלא יכולה פשוט לשבת לי ולחכות שהמישהו המתאים יגיע, אז הוא יגרום לי להיפתח אליו..זה לא נכון, זה מצריך עבודה....היו כמה שכן יצאתי איתם לחודש חודשיים..ושוב זה הסתיים הרבה בגלל שזה לא התקדם, לא הצלחתי להיפתח...ובעיקר למצבים שזה הביא אותי אליהם, מעצם הנסיון...התמודדות לא בריאה, וזה פשוט בלתי אפשרי כרגע מבחינתי,זה לא שווה את זה, זו התמודדות הרסנית..שאני פשוט אומרת לעצמי, עזבי..
אני מרגישה שחבל לי, שאני מפספסת כל כך הרבה...ואני אובדת עצות. לא פגשתי בן אדם שהחסימות אצלו תופסת חלק כל כך עמוק וחזק....
יש לציין שאני כן בן אדם חברותי, אבל עד שזה נוגע לגברים...לגברים בעבודה אני כן מצליחה להתחבר...אבל כשזה מגיע ללנסות לצאת עם מישהו...
הסיכוי שיהיה לי ידיד שנרצה שנינו לפתח את זה לזוגיות, שנכיר אחד את השני, שלא יהיו מחסומים...הוא דיי קטן..ובעיקר בשל העובדה שמי שמחשיבה כידיד שלי, אני לא רוצה להעביר את זה שלב. ובכלל אין לי כמעט ידידים.. אני לא כל כך מאמינה בזה..מנסיון.
מה דעתכם?
תודה רבה.
שלום לכם. ברצוני לדבר על עניין שמטריד אותי , ומאפיין אותי.
אני רוצה להכיר בן זוג, לתת צ'אנס...הבעיה היא שאני מאוד חסומה מבפנים. זה כל כך עמוק אצלי, שאני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם לצאת עם גברים. נמנעת מדייטים....מנסיון, ראיתי שזה גורם לי לכל כך חרדה ומתח, שאני מרגישה שאני לא יכולה להעמיד את עצמי בסיטואציות כאלו..
מה שקורה, לגברים שכן נתתי צ'אנס, לא הצלחתי להיפתח...פשוט לא הצלחתי....ונתתי לזה זמן..
אני יודעת שזה טבעי להתבייש בדייט, להיות נבוכים, ושלא חייבים להיפתח על ההתחלה ישר...אבל אצלי זה מצב קיצוני...גם אחרי חודשיים שלושה, אני לא מצליחה להיפתח, לא לאט לאט אפילו...לא קצת..זה פשוט נשאר בגדר שיחות חולין ותו לא..וגם אם לא אצא "לדייט הקלאסי", שאולי מלחיץ יותר... ואפגש לאור יום, במתכונת פחות רשמית, זה לא עוזר...אני מרגישה שזה כל כך עמוק, שזה לא בשליטתי...וזה מאוד מתסכל אותי. אני יכולה שנים להישאר ככה. אני פשוט מדירה את תחום הזוגיות מהחיים שלי. וזה מאוד מצער אותי.
אני מרגישה שכל העניין ההיכרות עם גבר,דייטים, ובכלל - מביא אותי למקומות כל כך לא טובים, שאני לא יכולה להתמודד עם זה. ניסיתי לתת צ'אנס.תראו אני ריאלית. יש סיכוי קטן מאוד שיבוא האחד שיצליח לגרום לי להיפתח אליו...אבל אני ממש לא בונה על זה. צריך לעבוד בשביל זה, וזה לא ידפוק על ביתי..ואני יכולה שנים להישאר כך...מה אני יכולה לעשות? אני בטיפול... אבל אנחנ לא כל כך מגיעים עדיין ללדבר על החסימות...ברור שמנסים לטפל בחוסר ביטחון ואז זה אולי ישפר..
אני מרגישה שאצלי המחסום נובע הרבה מחוסר הביטחון שלי. חוסר ביטחון שמתבטא בכך שאני לא מאמינה בעצמי מספיק, לא מספיק מודעת ליתרונות שלי..כמובן שאני רוצה שתהיה לי זוגיות כשאהיה במקום יותר שלם עם עצמי, ואז הזוגיות תהיה סביר להניח בריאה יותר...אבל זה יכול להיות תהליך שימשך כל החיים... אז מה לא תהיה לי זוגיות בגלל זה? אני יודעת שרוב האנשים חסרי ביטחון, ובכל זאת מצליחים לנהל קשרים..חלקים בריאים יותר, חלקם פחות..חלק מתפשרים..אבל מצליחים ונהנים...אני לא יכולה לחכות לרגע שאהיה שלמה עם עצמי, כי זה תהליך מאוד ארוך...
אני יודעת שאין לי ברירה אלא להיזרק למים..לקחת סיכון להיפגע..כי אחרת לא אחווה את הטוב...אבל זה מוציא ממני כל כך הרבה אנרגיות נפשיות, חרדות ומוביל אותי למקומות לא טובים...
אני חושבת שהרבה מהחוסר ביטחון שלי נובע ממחסור בחיזוקים מהבית..בית לא כל כך יציב, ילדות לא פשוטה, עם דוגמא לא כל כך בריאה בבית. אבל עכשיו אני בוגרת,גיבשתי דעה משל עצמי, ומנסה לשפר את מה שיש, ולא להיות מושפעת מסביבה המשפחתית בכל מיני אספקטים בחיים. מה שמאוד גורם לחוסר הביטחון שלי הוא העבודה, שאני סובלת מדיכאון מזה שנים ארוכות...אין ספק שזה מוריד לי את הביטחון..כמו שחברה אמרה לי...אף אחד לא אוהב לצאת עם אנשים בדיכאון...והיא צודקת, על אף שזה היה קצת חסר רגישות...אבל היא צודקת לגמריי. אני מטפלת בזה, בכל דרך אפשרית...ועדיין, זה חלק בלתי נפרד ממני המון שנים...זה ועוד דברים לא בריאים שהפכו לחלק לא מבוטל משגרת היום יום שלי..לא מרגישה שבאמת מתמודדת עם החיים...פונה לדברים לא בריאים ע"מ להתמודד עם מורכבותם של החיים...מה יש לי לספר על עצמי?
אני רואה את כולם סביבי מוצאים אהבה, או לפחות נותנים צ'אנסים ומנסים..אני באמת קצת אבודה.. יש לציין שכן היה לי קשר ארוך בעבר, שאני לא יודעת איך הצלחתי להיפתח אליו בסוף, אני באמת לא מצליחה לשים את האצבע על מה גרם לי להיפתח אליו..מרגישה שזה היה חד פעמי...ושלא יכולה פשוט לשבת לי ולחכות שהמישהו המתאים יגיע, אז הוא יגרום לי להיפתח אליו..זה לא נכון, זה מצריך עבודה....היו כמה שכן יצאתי איתם לחודש חודשיים..ושוב זה הסתיים הרבה בגלל שזה לא התקדם, לא הצלחתי להיפתח...ובעיקר למצבים שזה הביא אותי אליהם, מעצם הנסיון...התמודדות לא בריאה, וזה פשוט בלתי אפשרי כרגע מבחינתי,זה לא שווה את זה, זו התמודדות הרסנית..שאני פשוט אומרת לעצמי, עזבי..
אני מרגישה שחבל לי, שאני מפספסת כל כך הרבה...ואני אובדת עצות. לא פגשתי בן אדם שהחסימות אצלו תופסת חלק כל כך עמוק וחזק....
יש לציין שאני כן בן אדם חברותי, אבל עד שזה נוגע לגברים...לגברים בעבודה אני כן מצליחה להתחבר...אבל כשזה מגיע ללנסות לצאת עם מישהו...
הסיכוי שיהיה לי ידיד שנרצה שנינו לפתח את זה לזוגיות, שנכיר אחד את השני, שלא יהיו מחסומים...הוא דיי קטן..ובעיקר בשל העובדה שמי שמחשיבה כידיד שלי, אני לא רוצה להעביר את זה שלב. ובכלל אין לי כמעט ידידים.. אני לא כל כך מאמינה בזה..מנסיון.
מה דעתכם?
תודה רבה.
