אשמח לעצה/ דעה
נשואים פלוס, הרבה שנים.
גרנו יחד לפני הנשואים ואני מודה שכבר מההתחלה התוותי דרך בה הוא יכול תמיד להיות רגוע, אני אהיה בפרונט ואלחם. בשבילי ובשבילו.
היו נקודות שבירה בהן התמודדתי לבד, מבלי שאף אחד יידע כמו בעיות כלכליותית, דומסטיות כשבעיקר בתחום הזוגי בו לא היה נאמן לי.
אני מגיעה מבית שהתפרק מול עיני וזעזע עבורי כל ערך שקיים, כך שלא רציתי לזעזע עבורי שוב אמונות ובטח שלא את הגורמים במשפחה האישית שלי בגלל שטויות שהוא עושה, מטיפשות.
בכללי, אני עוברת תקופה גם לא פשוטה בעבודה בה אני מרימה ראש מעל המים ומנסה לקחת שאיפות אוויר קטנות כדי לשרוד, והוא יודע.
הוא אומר שאני אישה חזקה כך ש"אני כבר אסתדר". רק שהוא לא מבין שעם כל האחריות והתחושה שהוא שם ואני פה - החלישה והורידה אותי יגון שאולה.
היינו באירוע חברתי אליו הוא ניסה לשכנע אותי כי זה בסדר שגם ילך לבד, למעשה הוא ממש רצה לעמוד על כך שילך אליו לבד. לא הבנתי בהתחלה מדוע כל כך היה חשוב לו להיות שם לבד עד שראיתי שוב במו עיני מדוע. "עוד אחת".
הרגשתי כל כך מובשת. אותה אישה כלל לא מעוניינת לדבר איתי למרות שאני פונה אליה (ומלבד שלום שלום גם לא היה בינינו כלום. ובכלל, איני אשת מדון).
הוא, לידה, מרגיש מובך שכמעט "והתעלף" ואני מהצד צריכה לנהל חיי חברה שגרתיים ולהראות שהכל בסדר, כששאר האנשים שמסביב מאוד שמחים תמיד לראותי ומנהלים איתי שיחות על כל דבר שרק אפשרי.
זו היתה נקודת שבירה עבורי שסימלה הרבה שנות שתיקה, וכמובן בהרבה מאוד תחומים, בעיקר שלי אישית בעמידה מול החוצפה והמניפולציה של האנשים סביבי כשאיני יכולה לשאת אותן עוד.
הוא ראה ששוב הבנתי וראה ששוב שתקתי. ניסיתי בהזדמנויות שונות לדבר איתו על הדברים ברמה הקונקרטית א',ב',ג'.- שלל על הסף, החוצפן.
ניסינו יעוץ זוגי, כשהוא "הסכים" להתלוות - ולא עזר. היועצת זוגית במילים אחרות גם ביקרה אותו. ומבחינתו - אוויר. אז הפסקנו.
מה יכול להיות פיתרון נוסף חוץ מלהתגרש?
נשואים פלוס, הרבה שנים.
גרנו יחד לפני הנשואים ואני מודה שכבר מההתחלה התוותי דרך בה הוא יכול תמיד להיות רגוע, אני אהיה בפרונט ואלחם. בשבילי ובשבילו.
היו נקודות שבירה בהן התמודדתי לבד, מבלי שאף אחד יידע כמו בעיות כלכליותית, דומסטיות כשבעיקר בתחום הזוגי בו לא היה נאמן לי.
אני מגיעה מבית שהתפרק מול עיני וזעזע עבורי כל ערך שקיים, כך שלא רציתי לזעזע עבורי שוב אמונות ובטח שלא את הגורמים במשפחה האישית שלי בגלל שטויות שהוא עושה, מטיפשות.
בכללי, אני עוברת תקופה גם לא פשוטה בעבודה בה אני מרימה ראש מעל המים ומנסה לקחת שאיפות אוויר קטנות כדי לשרוד, והוא יודע.
הוא אומר שאני אישה חזקה כך ש"אני כבר אסתדר". רק שהוא לא מבין שעם כל האחריות והתחושה שהוא שם ואני פה - החלישה והורידה אותי יגון שאולה.
היינו באירוע חברתי אליו הוא ניסה לשכנע אותי כי זה בסדר שגם ילך לבד, למעשה הוא ממש רצה לעמוד על כך שילך אליו לבד. לא הבנתי בהתחלה מדוע כל כך היה חשוב לו להיות שם לבד עד שראיתי שוב במו עיני מדוע. "עוד אחת".
הרגשתי כל כך מובשת. אותה אישה כלל לא מעוניינת לדבר איתי למרות שאני פונה אליה (ומלבד שלום שלום גם לא היה בינינו כלום. ובכלל, איני אשת מדון).
הוא, לידה, מרגיש מובך שכמעט "והתעלף" ואני מהצד צריכה לנהל חיי חברה שגרתיים ולהראות שהכל בסדר, כששאר האנשים שמסביב מאוד שמחים תמיד לראותי ומנהלים איתי שיחות על כל דבר שרק אפשרי.
זו היתה נקודת שבירה עבורי שסימלה הרבה שנות שתיקה, וכמובן בהרבה מאוד תחומים, בעיקר שלי אישית בעמידה מול החוצפה והמניפולציה של האנשים סביבי כשאיני יכולה לשאת אותן עוד.
הוא ראה ששוב הבנתי וראה ששוב שתקתי. ניסיתי בהזדמנויות שונות לדבר איתו על הדברים ברמה הקונקרטית א',ב',ג'.- שלל על הסף, החוצפן.
ניסינו יעוץ זוגי, כשהוא "הסכים" להתלוות - ולא עזר. היועצת זוגית במילים אחרות גם ביקרה אותו. ומבחינתו - אוויר. אז הפסקנו.
מה יכול להיות פיתרון נוסף חוץ מלהתגרש?
