אשמח לכל תגובה
אני בבעיה שלא נותנת לי מנוח זה בטח לא סוף העולם ומשהו די שכיח כנראה (אני בת 21) אבל קשה לי להמשיך לתפקד ביום יום במיוחד כשאני לבד למרות שאני אדם אופטימי בדרך כלל אני פשוט יושבת כל היום על הספא או המיטה ואין לעי חשק לעשות כלום וכל הזמן רע לי ויש לי תחושה נוראית בבטן. בכל מקרה אני לא אמשיך ואשעמם בפרטי הסבל שלי, שנמשך כבר כמה חודשים ולאחרונה ממש התגבר עד שלא נוטר כמעט כלום חוץ ממנו. יש לי חבר שהכרתי בעבודה (חבר בגילי) אנחנו יחד כבר קרוב ל10 חודשים והוא אדם אכפתי ומתוק ורגיש ועושה למעני הרבה אבל לאורך כל הקשר יש לי תחושה שהוא לא מבין אותי שאני לבד גם כשאני איתו. אין לנו על מה לדבר ויותר מזה הרבה פעמים אני ממש אוהבת משהו בדרך כלל מוסיקה( או מקום או אדם) והוא לא רק שלא יודע מה מצאתי שם אלא גם כמו שהוא מרבה לומר "שונא את זה" וגם הראיה שלנו על החיים די שונה לדעתי, ניסיתי לדבר איתו על זה והוא לא מבין מה אני רוצה כשאני אומרת שאין לנו על מה לדבר . . . למרות שהוא עשה מאמצים להכיר את המוסיקה שאני אוהבת וכל מיני דברים אחרים ועדיין יש לי תחושה חזקה שאנחנו פשוט לא קולטים אחד את השני. וכששואלים אותו מה מעניין אותו הוא בדרך כלל אומר שכלום למרות שהוא לא אדם טיפש. בכל מקרה כבר מזמן הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים וגם לא צריכים להיות ביחד ואני ממש לא יודעת מה לעשות כי אנחנו עובדים ביחד ונמשיך לראות אחד את השני וזה יהיה ממש קשה לשנינו וכנראה שלו זה יהיה יותר קשה כי נכון לעכשיו הוא לא יודע בכלל שאני מרגישה ככה, מבחינתו הכל טוב כי אני כן אוהבת אותו באיזשהי דרך ודואגת לו ומקפידה לתת לו תחושה טובה פשוט נוצר פער אדיר בין מה שאני מרגישה בפנים והקשר שלנו בתכלס. לפני מספר חודשים רבנו ריבים חוזרי ונשנים בגלל שהוא נורא קנאי . עד שהיה איזה ריב ממש ענק ונפרדנו ל4 ימים והיה לי כל כך קשה להתמודד עם זה במיוחד בגללו היה לי כל כך קשה לראות אותו בוכה ואומר לי מהם הדברים שיותר לא נעשה ביחד בכל מקרה בסופו של דבר הוא בא אלי וביקש שאני אתן לו צ'אנס נוסף ושהוא ישתנה וחזרנו מה שהיה טעות ענקית מסתבר. בכל מקרה אני ממש אובדת עצות אני מרגישה שאני לכודה. יש לנו חברים משותפים ועבודה משותפת והוא אדם יקר ומקסים ומאד רגיש. אני לא יודעת אולי עדיף להשאיר את המצב ככה עד שיבוא הזמן ואחד מאתנו יעזוב את העבודה ואז יהיה לשנינו הרבה יותר קל להתמודד עם הפרידה. סליחה על האורך
אני בבעיה שלא נותנת לי מנוח זה בטח לא סוף העולם ומשהו די שכיח כנראה (אני בת 21) אבל קשה לי להמשיך לתפקד ביום יום במיוחד כשאני לבד למרות שאני אדם אופטימי בדרך כלל אני פשוט יושבת כל היום על הספא או המיטה ואין לעי חשק לעשות כלום וכל הזמן רע לי ויש לי תחושה נוראית בבטן. בכל מקרה אני לא אמשיך ואשעמם בפרטי הסבל שלי, שנמשך כבר כמה חודשים ולאחרונה ממש התגבר עד שלא נוטר כמעט כלום חוץ ממנו. יש לי חבר שהכרתי בעבודה (חבר בגילי) אנחנו יחד כבר קרוב ל10 חודשים והוא אדם אכפתי ומתוק ורגיש ועושה למעני הרבה אבל לאורך כל הקשר יש לי תחושה שהוא לא מבין אותי שאני לבד גם כשאני איתו. אין לנו על מה לדבר ויותר מזה הרבה פעמים אני ממש אוהבת משהו בדרך כלל מוסיקה( או מקום או אדם) והוא לא רק שלא יודע מה מצאתי שם אלא גם כמו שהוא מרבה לומר "שונא את זה" וגם הראיה שלנו על החיים די שונה לדעתי, ניסיתי לדבר איתו על זה והוא לא מבין מה אני רוצה כשאני אומרת שאין לנו על מה לדבר . . . למרות שהוא עשה מאמצים להכיר את המוסיקה שאני אוהבת וכל מיני דברים אחרים ועדיין יש לי תחושה חזקה שאנחנו פשוט לא קולטים אחד את השני. וכששואלים אותו מה מעניין אותו הוא בדרך כלל אומר שכלום למרות שהוא לא אדם טיפש. בכל מקרה כבר מזמן הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים וגם לא צריכים להיות ביחד ואני ממש לא יודעת מה לעשות כי אנחנו עובדים ביחד ונמשיך לראות אחד את השני וזה יהיה ממש קשה לשנינו וכנראה שלו זה יהיה יותר קשה כי נכון לעכשיו הוא לא יודע בכלל שאני מרגישה ככה, מבחינתו הכל טוב כי אני כן אוהבת אותו באיזשהי דרך ודואגת לו ומקפידה לתת לו תחושה טובה פשוט נוצר פער אדיר בין מה שאני מרגישה בפנים והקשר שלנו בתכלס. לפני מספר חודשים רבנו ריבים חוזרי ונשנים בגלל שהוא נורא קנאי . עד שהיה איזה ריב ממש ענק ונפרדנו ל4 ימים והיה לי כל כך קשה להתמודד עם זה במיוחד בגללו היה לי כל כך קשה לראות אותו בוכה ואומר לי מהם הדברים שיותר לא נעשה ביחד בכל מקרה בסופו של דבר הוא בא אלי וביקש שאני אתן לו צ'אנס נוסף ושהוא ישתנה וחזרנו מה שהיה טעות ענקית מסתבר. בכל מקרה אני ממש אובדת עצות אני מרגישה שאני לכודה. יש לנו חברים משותפים ועבודה משותפת והוא אדם יקר ומקסים ומאד רגיש. אני לא יודעת אולי עדיף להשאיר את המצב ככה עד שיבוא הזמן ואחד מאתנו יעזוב את העבודה ואז יהיה לשנינו הרבה יותר קל להתמודד עם הפרידה. סליחה על האורך
