אשה ושמה בושה
אמש, במסיבת סיום י"ב של בתי, מנהל ביה"ס הקריא את השיר הרצ"ב. זה היה בהקשר של ברכה שהוא הקריא לנערים ולנערות שמסיימים את ביה"ס ויוצאים לדרכם בעולם.
מה אתם חושבים על השיר? ועל הבושה? האם יש לכם תחושה שבאמת כבר אין בושה בארץ? אני מאוד הזדהתי עם השיר הזה.
אישה ושמה בושה – אפרת שטרן
הָיְתָה בֵּינֵינוּ פַּעַם
אִשָּׁה וּשְׁמָהּ בּוּשָׁה.
הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה,
הִיא לֹא הָיְתָה אוֹפָה,
אַךְ מְחַזְּרִים הָיוּ לָהּ
מֵאֵילַת וְעַד מְטוּלָה:
גֶּנֶרָל שֶׁאָנַס אֶת בִּתּוֹ,
אַדְרִיכָל שֶׁהִרְעִיל אֶת אִשְׁתּוֹ,
עִתּוֹנַאי שֶׁפִבְּרֵק כַּתָּבָה בָּעִתּוֹן
וְקַבְּלָן שֶׁהֶחְלִיט לְקַמֵּץ בְּבֶּטוֹן,
מְהַנְדֵּס שֶׁכִּיֵּס
וּמַנְכָּ"ל שֶׁמָּעַל –
הֵם יָדְעוּ שֶׁתָּמִיד הַבּוּשָׁה בְּבֵיתָהּ מְקַבֶּלֶת קָהָל.
כָּךְ בַּחַמְסִינִים, בַּגְּשָׁמִים, בָּעֲרָפֶל, בָּעֲלָטָה –
מִכָּל פִּנָּה הִגִּיעוּ קְרִימִינָלִים אֶל בֵּיתָהּ,
כֻּלָּם סְמוּקֵי פָּנִים,
כֻּלָּם – בְּגֵו שָׁפוּף,
כֻּלָּם עָמֹק בִּמְעִילָם
טוֹמְנִים אֶת הַפַּרְצוּף.
וְהִיא גִּלְּתָה סִימְפַּתְיָה
לְכָל שְׂדֵרוֹת הָעָם,
תָּמִיד בְּרֹב אֶמְפַּתְיָה
לִטְּפָה הִיא אֶת רֹאשָׁם,
אֲפִלּוּ בְּיָמִים
שֶׁכְּבָר נָפְלָה מִן הָרַגְלַיִם,
וְגַם כְּשֶׁאוֹטוֹטוֹ
נֶעֶצְמוּ לָהּ הָעֵינַיִם –
הִיא לֹא סֵרְבָה לְאִישׁ, תָּמִיד עָבְדָה סְבִיב הַשָּׁעוֹן,
מִבְּלִי לָקַחַת יוֹם אֶחָד חֻפְשָׁה אוֹ שַׁבָּתוֹן,
וְלֹא הוֹעִיל אֲפִלּוּ כְּשֶׁאָמְרוּ לָהּ הַהוֹרִים:
"גֶּעוַאלְד, זֶה לֹא נָעִים! כָּל הַשְּׁכֵנִים כְּבָר מְדַבְּרִים!"
כִּי בּוּשָׁה הָיְתָה עוֹנָה: "אָכֵן, זֶה עֵסֶק תּוֹבְעָנִי –
אֲבָל תָּבִינוּ – הוּא תָּפוּר מַמָּשׁ לְמַעֲנִי."
אַךְ לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁל קְלִינִיקָה פּוֹרַחַת
שִׁנֵּי הַזְּמַן הֵחֵלּוּ לְכַרְסֵם בַּמְּאָרַחַת,
וְגַם קְלִיֶנְטִים שֶׁאַף-פַּעַם מִבֵּיתָהּ לֹא מָשׁוּ –
הִתְחִילוּ לְהַבְחִין שֶׁהַשֵּׁרוּת הוּא כְּבָר לֹא מַשּׁ'וּ:
בְּנוֹכְחוּת אוֹרֵחַ
רֹאשָׁהּ הָיָה צוֹנֵחַ,
וְלֹא תָּמִיד הִבְחִינָה מִי נִכְנַס וּמִי יָצָא,
הַאִם הָיָה זֶה הַנָּשִׂיא אוֹ ראשׁ הַמּוֹעָצָה?
הַאִם יוֹשֵׁב מוּלָהּ אַדְמוֹ"ר שֶׁאַבְרֵכִים הִטְרִיד –
אוֹ שֶׁמָּא רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁמִּסְמָכִים הִשְׁמִיד??
כֵּן, כָּל יוֹם הָיְתָה פָדִיחָה
כִּי לִזְכֹּר כְּבָר לֹא הִצְלִיחָה
מִי חִפֵף וּמִי זִיֵּף וּמִי שִׁחֵד וּמִי מִלְכֵּד,
וּמִי שָׁדַד וּמִי מָעַד וּמִי בְּדִיּוּק בְּמִי בָּגַד - - -
וְכָךְ לְאַט-לְאַט הִיא הָלְכָה וְדָעֲכָה,
וְהָלַךְ וְהִתְקַצֵּר גַּם הַתּוֹר לְיַד פִּתְחָהּ.
לָכֵן כְּשֶׁיּוֹם אֶחָד בּוּשָׁה הוֹדִיעָה לָאֻמָּה
שֶׁאֶת הַבַּסְטָה הִיא סָגְרָה – לֹא קָמָה מְהוּמָה,
וְאִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל גַּם לֹא מַמָּשׁ נִדְהַם
כְּשֶׁהַקַּרְיָן הוֹדִיעַ שֶׁלְּבָבָהּ נָדַם.
הָיָה זֶה יוֹם סַגְרִיר כְּשֶׁהִיא הוּבְלָה אֶל הַקְּבוּרָה,
ו‘
אמש, במסיבת סיום י"ב של בתי, מנהל ביה"ס הקריא את השיר הרצ"ב. זה היה בהקשר של ברכה שהוא הקריא לנערים ולנערות שמסיימים את ביה"ס ויוצאים לדרכם בעולם.
מה אתם חושבים על השיר? ועל הבושה? האם יש לכם תחושה שבאמת כבר אין בושה בארץ? אני מאוד הזדהתי עם השיר הזה.
אישה ושמה בושה – אפרת שטרן
הָיְתָה בֵּינֵינוּ פַּעַם
אִשָּׁה וּשְׁמָהּ בּוּשָׁה.
הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה,
הִיא לֹא הָיְתָה אוֹפָה,
אַךְ מְחַזְּרִים הָיוּ לָהּ
מֵאֵילַת וְעַד מְטוּלָה:
גֶּנֶרָל שֶׁאָנַס אֶת בִּתּוֹ,
אַדְרִיכָל שֶׁהִרְעִיל אֶת אִשְׁתּוֹ,
עִתּוֹנַאי שֶׁפִבְּרֵק כַּתָּבָה בָּעִתּוֹן
וְקַבְּלָן שֶׁהֶחְלִיט לְקַמֵּץ בְּבֶּטוֹן,
מְהַנְדֵּס שֶׁכִּיֵּס
וּמַנְכָּ"ל שֶׁמָּעַל –
הֵם יָדְעוּ שֶׁתָּמִיד הַבּוּשָׁה בְּבֵיתָהּ מְקַבֶּלֶת קָהָל.
כָּךְ בַּחַמְסִינִים, בַּגְּשָׁמִים, בָּעֲרָפֶל, בָּעֲלָטָה –
מִכָּל פִּנָּה הִגִּיעוּ קְרִימִינָלִים אֶל בֵּיתָהּ,
כֻּלָּם סְמוּקֵי פָּנִים,
כֻּלָּם – בְּגֵו שָׁפוּף,
כֻּלָּם עָמֹק בִּמְעִילָם
טוֹמְנִים אֶת הַפַּרְצוּף.
וְהִיא גִּלְּתָה סִימְפַּתְיָה
לְכָל שְׂדֵרוֹת הָעָם,
תָּמִיד בְּרֹב אֶמְפַּתְיָה
לִטְּפָה הִיא אֶת רֹאשָׁם,
אֲפִלּוּ בְּיָמִים
שֶׁכְּבָר נָפְלָה מִן הָרַגְלַיִם,
וְגַם כְּשֶׁאוֹטוֹטוֹ
נֶעֶצְמוּ לָהּ הָעֵינַיִם –
הִיא לֹא סֵרְבָה לְאִישׁ, תָּמִיד עָבְדָה סְבִיב הַשָּׁעוֹן,
מִבְּלִי לָקַחַת יוֹם אֶחָד חֻפְשָׁה אוֹ שַׁבָּתוֹן,
וְלֹא הוֹעִיל אֲפִלּוּ כְּשֶׁאָמְרוּ לָהּ הַהוֹרִים:
"גֶּעוַאלְד, זֶה לֹא נָעִים! כָּל הַשְּׁכֵנִים כְּבָר מְדַבְּרִים!"
כִּי בּוּשָׁה הָיְתָה עוֹנָה: "אָכֵן, זֶה עֵסֶק תּוֹבְעָנִי –
אֲבָל תָּבִינוּ – הוּא תָּפוּר מַמָּשׁ לְמַעֲנִי."
אַךְ לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁל קְלִינִיקָה פּוֹרַחַת
שִׁנֵּי הַזְּמַן הֵחֵלּוּ לְכַרְסֵם בַּמְּאָרַחַת,
וְגַם קְלִיֶנְטִים שֶׁאַף-פַּעַם מִבֵּיתָהּ לֹא מָשׁוּ –
הִתְחִילוּ לְהַבְחִין שֶׁהַשֵּׁרוּת הוּא כְּבָר לֹא מַשּׁ'וּ:
בְּנוֹכְחוּת אוֹרֵחַ
רֹאשָׁהּ הָיָה צוֹנֵחַ,
וְלֹא תָּמִיד הִבְחִינָה מִי נִכְנַס וּמִי יָצָא,
הַאִם הָיָה זֶה הַנָּשִׂיא אוֹ ראשׁ הַמּוֹעָצָה?
הַאִם יוֹשֵׁב מוּלָהּ אַדְמוֹ"ר שֶׁאַבְרֵכִים הִטְרִיד –
אוֹ שֶׁמָּא רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁמִּסְמָכִים הִשְׁמִיד??
כֵּן, כָּל יוֹם הָיְתָה פָדִיחָה
כִּי לִזְכֹּר כְּבָר לֹא הִצְלִיחָה
מִי חִפֵף וּמִי זִיֵּף וּמִי שִׁחֵד וּמִי מִלְכֵּד,
וּמִי שָׁדַד וּמִי מָעַד וּמִי בְּדִיּוּק בְּמִי בָּגַד - - -
וְכָךְ לְאַט-לְאַט הִיא הָלְכָה וְדָעֲכָה,
וְהָלַךְ וְהִתְקַצֵּר גַּם הַתּוֹר לְיַד פִּתְחָהּ.
לָכֵן כְּשֶׁיּוֹם אֶחָד בּוּשָׁה הוֹדִיעָה לָאֻמָּה
שֶׁאֶת הַבַּסְטָה הִיא סָגְרָה – לֹא קָמָה מְהוּמָה,
וְאִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל גַּם לֹא מַמָּשׁ נִדְהַם
כְּשֶׁהַקַּרְיָן הוֹדִיעַ שֶׁלְּבָבָהּ נָדַם.
הָיָה זֶה יוֹם סַגְרִיר כְּשֶׁהִיא הוּבְלָה אֶל הַקְּבוּרָה,
ו‘
