ארץ מולדת
21.7.06 באמת שלא חשבתי שאני אגיע ליום הזה, שסוף סוף יגיע התאריך של ההופעה של ריטה ועוד יותר מוזר זה שבכלל לא חשבתי שאני אוכל להגיע אליה.. אחרי שבועיים של לחימה בגבול הצפון כשכל כמה שעות שומעים עוד פיצוץ ורק בנס הם כל פעם מפספסים את הבסיס. שבועיים שכל מה שעובר שראש זו התקווה שהתקופה הזו תיגמר כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות פצועים. חזרתי היום הביתה אחרי שבועיים של עבודה שלא נגמרת ודיווחים שכבר אין כוחות נפשיים לשמוע, שבועיים שאי אפשר לתאר אפילו את ההרגשה בכל יום שעובר כשעוד חיילת שלי נשברת, כשעוד מישהי חוטפת התקף בכי מדאגה הביתה, מהמחשבה שהקטיושה האחרונה נפלה בבית ליד, כשעוד חיילת חוטפת התקף חרדה ולא מסוגלת לנשום ובעיקר הלחץ הזה שלא מרפה אפילו לשניה. אני מנסה להסתכל על השירות הצבאי שלי ואני יכולה להגיד בכנות מלאה שלא העלתי בדעתי שאני אקח חלק במלחמה, זה תמיד נראה כל כך רחוק, לא הגיוני ועכשיו אני יודעת מה זה צבא אמיתי (למרות שהייתי מעדיפה לא לדעת), מה זה אומר לקבל דיווחים באמצע הלילה על הרוגים ולקבל לידיים שלך דף מגואל בדם של חייל פצוע שלפני כמה דקות הוציאו מהשטח ולהבין עד כמה זה קשה וכואב ובלתי אפשרי לחיות ככה. אז כמו שכבר אמרתי, חזרתי היום אחרי שבועיים לנוח קצת בבית וזה לא ממש מתאפשר כשכל שעה או שעתיים נשמעת זעקה ולאחריה כמה פיצוצים וכל כך קשה לעשות סוויץ' במוח, לשנות פאזה ולחשוב על זה שהיום אני הולכת לראות הופעה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.. זה כל כך רחוק ממני, כל כך מוזר.. אני בטוחה שאני אהנה ושזה ייתן לי כוח להמשיך הלאה לשבועות הבאים ואני מעריכה את העובדה שלא ביטלו את ההופעות כי כרגע אני ממש צריכה את זה ואני בטוחה שיש עוד כמה תושבים מהצפון והדרום מלבדי שההופעה הזאת תתן להם שעתיים וחצי של נחת וקצת אופטימיות. מזל שיש לנו מוזיקה ישראלית כל כך טובה. (הכוונה של ההודעה הזו היתה להעביר קצת מהתחושות של מגורים ושירות בצפון בימים האחרונים) "יולי אלפיים ושש חם בחוץ הכל גועש בין פיצוץ לתקווה ניצוץ של מחשבה לילות של מלחמה" (ניצן 18.7.06)
21.7.06 באמת שלא חשבתי שאני אגיע ליום הזה, שסוף סוף יגיע התאריך של ההופעה של ריטה ועוד יותר מוזר זה שבכלל לא חשבתי שאני אוכל להגיע אליה.. אחרי שבועיים של לחימה בגבול הצפון כשכל כמה שעות שומעים עוד פיצוץ ורק בנס הם כל פעם מפספסים את הבסיס. שבועיים שכל מה שעובר שראש זו התקווה שהתקופה הזו תיגמר כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות פצועים. חזרתי היום הביתה אחרי שבועיים של עבודה שלא נגמרת ודיווחים שכבר אין כוחות נפשיים לשמוע, שבועיים שאי אפשר לתאר אפילו את ההרגשה בכל יום שעובר כשעוד חיילת שלי נשברת, כשעוד מישהי חוטפת התקף בכי מדאגה הביתה, מהמחשבה שהקטיושה האחרונה נפלה בבית ליד, כשעוד חיילת חוטפת התקף חרדה ולא מסוגלת לנשום ובעיקר הלחץ הזה שלא מרפה אפילו לשניה. אני מנסה להסתכל על השירות הצבאי שלי ואני יכולה להגיד בכנות מלאה שלא העלתי בדעתי שאני אקח חלק במלחמה, זה תמיד נראה כל כך רחוק, לא הגיוני ועכשיו אני יודעת מה זה צבא אמיתי (למרות שהייתי מעדיפה לא לדעת), מה זה אומר לקבל דיווחים באמצע הלילה על הרוגים ולקבל לידיים שלך דף מגואל בדם של חייל פצוע שלפני כמה דקות הוציאו מהשטח ולהבין עד כמה זה קשה וכואב ובלתי אפשרי לחיות ככה. אז כמו שכבר אמרתי, חזרתי היום אחרי שבועיים לנוח קצת בבית וזה לא ממש מתאפשר כשכל שעה או שעתיים נשמעת זעקה ולאחריה כמה פיצוצים וכל כך קשה לעשות סוויץ' במוח, לשנות פאזה ולחשוב על זה שהיום אני הולכת לראות הופעה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.. זה כל כך רחוק ממני, כל כך מוזר.. אני בטוחה שאני אהנה ושזה ייתן לי כוח להמשיך הלאה לשבועות הבאים ואני מעריכה את העובדה שלא ביטלו את ההופעות כי כרגע אני ממש צריכה את זה ואני בטוחה שיש עוד כמה תושבים מהצפון והדרום מלבדי שההופעה הזאת תתן להם שעתיים וחצי של נחת וקצת אופטימיות. מזל שיש לנו מוזיקה ישראלית כל כך טובה. (הכוונה של ההודעה הזו היתה להעביר קצת מהתחושות של מגורים ושירות בצפון בימים האחרונים) "יולי אלפיים ושש חם בחוץ הכל גועש בין פיצוץ לתקווה ניצוץ של מחשבה לילות של מלחמה" (ניצן 18.7.06)
