ארנק וספר
ארנק וספר. הוא עלה לאוטובוס עם ארנק וספר. רק עם ארנק וספר. לא הבחנתי בתיק גב, או תיק צד. לא יודע למה זה תפס לי את העין, אבל מהרגע שראיתי אותו, שמתי לב שיש לו ביד אחת ארנק, ובשנייה ספר. הוא התיישב מולי, נגד כיוון התנועה, קרוב לחלון. הוא הניח את הספר על המושב שלצידו והיה עסוק להכניס את המטבעות והקבלה לארנק. הארנק היה נראה פשוט אבל עם אופי. ארנק עבה, עם דפים קטנים וקבלות שמבצבצות מתוכו, מרופט ובלוי, עם גומייה מסביב כדי להחזיק הכל בפנים. לאחר שהכניס את הארנק, הרים את הספר והתחיל לקרוא. גם הספר היה נראה לא שגרתי. ספר עם כריכה עבה וישנה בצבע אדום. לא הצלחתי לקרוא את השם של הספר, אבל אין ספק שנראה היה שמדובר בספר מחנות יד שנייה. או ספר שמיקומו בחנות כזו לא היה מעורר פליאה. אני חושב שהארנק והספר היו דומים במידה מסוימת. שניהם ישנים, שמנסים להחזיק מעמד, אבל לא בטוח שהם יצליחו לעוד הרבה זמן. כשהבחור התחיל לקרוא, בערך דקה וחצי אחרי שהוא עלה לאוטובוס, כמעט ואיבדתי עניין במעשיו, וכמעט ועברתי לבחון בחורה אחרת שעלתה (צרפתייה קולנית שהתלוננה על החום הכבד) – אך ברגע מסוים הבחנתי שהבחור מעלה חיוך על פניו. זה התחיל במין חיוך קטן, תזוזה בשפה העליונה, משהו שלא נוהגים כלל להבחין בו, אבל אותו חיוך הפך לצחוק חרישי וקטן, צחוק שמנסה להיות מאופק, אבל גם מבהיר, שאלמלא היה מדובר במקום ציבורי, היה הופך לצחוק מתגלגל. הבחור עם הברמודה וסנדלי השורש, פשוט ישב באוטובוס ונהנה מכל מילה ופסקה שקרא. ואני - מסתכל עליו, ורוצה להיות הוא. אני רוצה להיות בחור שעולה לאוטובוס רק עם ארנק וספר. בלי תיק שמכיל בתוכו יומן-ומטלות-ולפטופ-ואוכל לצהריים "כי אני לומד עד הערב" – ומים "כי חם בחוץ", אני רוצה להיות האדם הספונטני הזה שלא חושב כל כך הרבה קדימה, שיכול אשכרה לשבת באוטובוס ולצחוק מאיזה ספר ישן, בלי להרים את הראש לבחון מי מסתכל עלי, בלי להציץ לראות מי צוחק עלי, בלי לחשוב ולחשבן הסביבה שלי. אני רוצה להרגיש כמו הבחור הזה. הבחור הכל יכול הזה. ובמקום זה, אני מרגיש כמו ספר ישן או ארנק מרופט - מנסה לעבור כל יום ביומו, מנסה להחזיק הכל בפנים, אבל מפחד שיום אחד הכל יתפוצץ. אני רוצה להאמין שיום אחד אני אקום בבוקר, ואני אראה את בן הזוג שלי יושב במרפסת, קורא עיתון עם כוס קפה, וכשהוא יבחין בי הוא ירים את הראש, ויגיד "בוקר טוב יפה שלי", ואז אני אשב לידו עם הקפה, בשתיקה, אתבונן בו קורא עיתון, תוך כדי שהוא ממלמל על כל מה שקורה בארץ, ואני אדע בלב שהוא שלי, שהוא בחר לחיות את חייו איתי, שהוא אוהב אותי כמו שאני, ושאני אוהב אותו לא פחות. הוא עלה לאוטובוס רק עם ארנק וספר. ואני התפללתי שהכל יסתדר.
ארנק וספר. הוא עלה לאוטובוס עם ארנק וספר. רק עם ארנק וספר. לא הבחנתי בתיק גב, או תיק צד. לא יודע למה זה תפס לי את העין, אבל מהרגע שראיתי אותו, שמתי לב שיש לו ביד אחת ארנק, ובשנייה ספר. הוא התיישב מולי, נגד כיוון התנועה, קרוב לחלון. הוא הניח את הספר על המושב שלצידו והיה עסוק להכניס את המטבעות והקבלה לארנק. הארנק היה נראה פשוט אבל עם אופי. ארנק עבה, עם דפים קטנים וקבלות שמבצבצות מתוכו, מרופט ובלוי, עם גומייה מסביב כדי להחזיק הכל בפנים. לאחר שהכניס את הארנק, הרים את הספר והתחיל לקרוא. גם הספר היה נראה לא שגרתי. ספר עם כריכה עבה וישנה בצבע אדום. לא הצלחתי לקרוא את השם של הספר, אבל אין ספק שנראה היה שמדובר בספר מחנות יד שנייה. או ספר שמיקומו בחנות כזו לא היה מעורר פליאה. אני חושב שהארנק והספר היו דומים במידה מסוימת. שניהם ישנים, שמנסים להחזיק מעמד, אבל לא בטוח שהם יצליחו לעוד הרבה זמן. כשהבחור התחיל לקרוא, בערך דקה וחצי אחרי שהוא עלה לאוטובוס, כמעט ואיבדתי עניין במעשיו, וכמעט ועברתי לבחון בחורה אחרת שעלתה (צרפתייה קולנית שהתלוננה על החום הכבד) – אך ברגע מסוים הבחנתי שהבחור מעלה חיוך על פניו. זה התחיל במין חיוך קטן, תזוזה בשפה העליונה, משהו שלא נוהגים כלל להבחין בו, אבל אותו חיוך הפך לצחוק חרישי וקטן, צחוק שמנסה להיות מאופק, אבל גם מבהיר, שאלמלא היה מדובר במקום ציבורי, היה הופך לצחוק מתגלגל. הבחור עם הברמודה וסנדלי השורש, פשוט ישב באוטובוס ונהנה מכל מילה ופסקה שקרא. ואני - מסתכל עליו, ורוצה להיות הוא. אני רוצה להיות בחור שעולה לאוטובוס רק עם ארנק וספר. בלי תיק שמכיל בתוכו יומן-ומטלות-ולפטופ-ואוכל לצהריים "כי אני לומד עד הערב" – ומים "כי חם בחוץ", אני רוצה להיות האדם הספונטני הזה שלא חושב כל כך הרבה קדימה, שיכול אשכרה לשבת באוטובוס ולצחוק מאיזה ספר ישן, בלי להרים את הראש לבחון מי מסתכל עלי, בלי להציץ לראות מי צוחק עלי, בלי לחשוב ולחשבן הסביבה שלי. אני רוצה להרגיש כמו הבחור הזה. הבחור הכל יכול הזה. ובמקום זה, אני מרגיש כמו ספר ישן או ארנק מרופט - מנסה לעבור כל יום ביומו, מנסה להחזיק הכל בפנים, אבל מפחד שיום אחד הכל יתפוצץ. אני רוצה להאמין שיום אחד אני אקום בבוקר, ואני אראה את בן הזוג שלי יושב במרפסת, קורא עיתון עם כוס קפה, וכשהוא יבחין בי הוא ירים את הראש, ויגיד "בוקר טוב יפה שלי", ואז אני אשב לידו עם הקפה, בשתיקה, אתבונן בו קורא עיתון, תוך כדי שהוא ממלמל על כל מה שקורה בארץ, ואני אדע בלב שהוא שלי, שהוא בחר לחיות את חייו איתי, שהוא אוהב אותי כמו שאני, ושאני אוהב אותו לא פחות. הוא עלה לאוטובוס רק עם ארנק וספר. ואני התפללתי שהכל יסתדר.
