אריאל שרון, אחות ראשית בתל השומר,

עדיה222

New member
אריאל שרון, אחות ראשית בתל השומר,

ערב קשה, של חזרה לטראומה, ערב ממש קשה עובר עליי.

מתישהו הערב דיברה ברדיו האחות הראשית במחלקה שבה היה אריאל שרון מאושפז, בתל השומר. כמדומני שזאת המחלקה לשיקום נשימתי.
היא סיפרה שהיו תקופות לאורך האשפוז הארוך שבהן אפשר היה לתקשר עם שרון בלחיצת ידים, וכן שפעם הראתה לו תמונה של אשתו המנוחה לילי, והיא הבחינה שזולגת מן העין שלו דמעה.
היא עוד המשיכה ודיברה וסיפרה, אבל בנקודה כלשהי כבר לא יכולתי להאזין והעברתי תחנה למשהו אחר, העיקר להתרחק מהתמונה של האיש השוכב ללא ישע.
כמובן, התיאור הזה החזיר אותי לגמרי לאשפוז של ההורים שלי בבית החולים, כל אחד בזמנו ועם הבעיות שלו. אני ממש לא יוצאת מהאשפוז. כאילו לא עברו שנים, כאילו אני שוב במחלקה עם אור הניאון, והתכונה הלוך ושוב, ריצה לכאן ולכאן של הרופאים, האחים, האחיות, ואני ביניהם, עם הוילונות המוסטים שוב ושוב, והכיסאות שצריך למצוא במסדרונות, ובעיקר האי-ישע, האי ידע שלי מה לעשות, האי ישע של ההורים, וכל פרשיות היחסים בתוך המשפחה, בין האחים, איך אחד מתייחס, איך השני מתייחס.
ערב קשה ואני לא יודעת איך לצאת מהקושי, הדמעות על אמי מציפות, ייסוריי על כך שלא ידעתי להקל עליה, ולא ידעתי להציל אותה - ייסורים לופתים.
 

אשבל1

New member
עדיה יקרה, היסורים שלא מרפים

כמו גלים, מגיעים ובאים טריגרים אחרים אשר מציפים ומעוררים את סערת הרגשות מחדש... של אותם ימים קשים באישפוז מול ההורים ומול המערכת הרפואית ושל אותם ימים אחרי המוות, עם התובנות שמגיעות באופן טבעי במרחק הימים, ורגשות האשמה... אני חושבת שלכל אחת מאיתנו יש מחסן כזה של רגשות שונים, שבהזדמנויות שונות , מרימים את ראשם ואנחנו כאילו קורסים מעט...
אני הבנתי שאצלי "המחסן הזה" שם, השלמתי עם זה שהוא נמצא שם.. והשבוע פגשתי את השיר "הכתם נשאר על הקיר" וזה התחבר לי מיד לרגשות האלו, שמלווים אותי שנים, כמו הכתם הזה שלא ניתן להסירו..
(אני לא רומזת חלילה שצריך לוותר ולסבול, אני בעד לדבר, לשתף, ללכת לאיש מקצוע.. אבל מנסיון יש דברים שנשארים....
)


הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר / דוד אבידן

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.
וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.
אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.
וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).
וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.
יוֹרִים.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
 

עדיה222

New member
אשבל תודה על הדברים התומכים

את יודעת, הדברים שלך הם לא מובנים-מאליהם. לא מובן-מאליו ש"לכל אחת מאיתנו יש מחסן כזה של רגשות שונים" שמרימים את הראש ואנחנו קצת קורסים. זה לא מובן-מאליו. אנשים לא מדברים על זה. והמחשבה ש"כל אחת מאיתנו" עלולה לעבור ערב קשה של סבל שכאילו התרענן לו באיזהשהו מקום מרוחק והוא חוזר מחוזק וכאילו מחודש - זאת מחשבה שתומכת בי, זאת מחשבה שאומרת שאני לא איזה קוריוז רגשי שלא מצליח לארגן את עצמו.

השיר באמת מעולה. אני חושבת שבדרך כלל מפרשים "כתם" כפגם מוסרי. מכאן התואר "ללא רבב". התנהגות ללא רבב. עבר ללא רבב. הכתם מנוגד לניקיון המוסרי.
ולמה בסוף הדובר מחפה על הכתם בחזה רחב? האם הוא כבר הופך קשור לכתם? הוא רצה להסיר אותו, אבל הנה הוא מגן עליו?
זה מאוד מוזר.
 

אשבל1

New member
מותר לנו להתחבר לשיר מהמקום האישי שלנו

וזה כל היופי בשירה.. בעיני לפחות :)

ואם כך, נשאר למי שמתחברת , לבדוק עם עצמה אם השק הזה הוא "כתם" שהייתה רוצה למחוק? אולי לפעמים אנחנו מהרהרים ובודקים את ההתמודדות שלנו איתו...
 

עדיה222

New member
את מכירה? - יש אומרים שיש קשר בין השירים

ברטולד ברכט / כתובת בלתי מנוצחת

תרגם מרדכי אבי-שאול || מתוך מבחר שירים, ספרית פועלים 1986

בעת מלחמת העולם
בתא אחד שבבית-הסוהר האיטלקי סן קרלו
שהיה מלא חיילים, שיכורים וגנבים,
שרט חייל סוציאליסט בעפרון על הקיר:
יחי לנין!

למעלה למעלה היה הכתב, בלתי נראה כמעט
בתא האפל-למחצה, אבל
האותיות – ענקיות.
משראו זאת הסוהרים שלחו צבע עם דלי
מלא סיד.
ובמִצבוע ארוך הוא טייח את הכתובת
האיומה.
אולם, מאחר שמשח את הסיד רק בעקבות הכתב,
כתוב היה עתה למעלה על קיר התא
באותיות סיד:
יחי לנין!

בא צבע אחר, צבע את הכל במִצבוע רחב
וכך נעלה הכתובת לכמה שעות, אבל
לפנות בוקר,
משיבש הסיד, חזרה ובלטה הכתובת:
יחי לנין!

אז שלחו הסוהרים בנאי שיתקיף את הכתובת
בשׂכין.
והוא גרד אות אחת אות, עבד
שעה שלמה,
וכשגמר הייתה הכתובת כתובה למעלה, בלא צבע,
אבל חקוקה עמוק בחומה, הכתובת הבלתי-מנוצחת:
יחי לנין!

עכשיו, הסירו את החומה! אמר החייל.
 

mykal

New member
אחד הקורסים המענינים

של ספרות באוניברסיטה, לתואר השני,
היה קורס שנושאו היה ספרות בין תקופות,
שבעצם הראה שטקסטים מתכתבים ביניהם,
שהרבה מאוד סיפורים (פרוזה מכל ז'אנר) או שירה,
עונה/מגיבה/לטקסט 'עתיק' יותר, לפעמים בסגנון ולפעמים תכנים.
לפעמים 'באיזכורי שפה'.

ולשיר המתורגם שהבאת אני 'נתפסת דוקא לשורה האחרונה
עכשיו 'הסירו את החומה!' זו יכולה להיות אמירה לכל מיני מצבי חיים.

והמאמץ בהורדת הכתובת, כנראה, לא יכולה להצליח--
אלא אם 'נשבור' את המקום.

אולי זו היתה הכונה של אבא כשהתנגד בתוקף,
לקנות כל מוצר גרמני? כי על הכל היתה חקוקה הרשעות?
לא יודעת איך זה הגיע לי למחשבה הזו.
אבל....
 

אשבל1

New member
לא הכרתי ובהחלט יכולה למצוא דמיון...

"כתובת עקשנית" מתאימה לי המטאפורה...
 

mykal

New member
אוי, למה שרון הזכיר לך?

הוא בעיני דמות כ"כ 'מקוטלגת' פוליטית,
וכ"כ הפקיעו אותו מהיותו סתם בן אדם, עם רגשות ורצונות.
וכאילו ללא משפחה.
והפוליטיקה כ"כ 'ירדה' על הבנים שכעסתי.

אבל טריגרים להיזכרות הם לחם חוקינו.
אתמול היה 'שלושים' לחמותי.
וניסו להשוות אל המשפחה שלי--ואני ממש התקוממתי,
מי היא לעומת הורי?
וכל הזמן הדמויות שלהם צצו ועלו לי--כדי להתנתק מחמותי.
ואח"כ התיסרתי--כי חשבתי שבטח בעלי מרגיש כמוני.
עוד ערב קשה.
לא יודעת איך מתרחקים מהטריגרים האלה.
 

עדיה222

New member
MYKAL לבעלך ולך - שלא תדעו עוד צער

אני משתתפת מאוד בצערכם על מות חמותך. כלל לא היה ידוע לי שנפטרה. עכשיו בעלך גם הוא בלי הורים, והוא איבד את אמו לא זמן רב אחרי שאביך נפטר.
"מי היא לעומת הורי" - ברור כל כך...

כן כן דבריה של האחות הראשית במחלקת השיקום הנשימתי - הם שהזכירו את הוריי. ההסתכלות היומיומית באדם השוכב ומונשם - - - התקווה לתקשר, ההודעה וההודאה בכך שאנחנו לא יודעים מה היא התודעה שלו.
וגם ההיזכרות בחשיבות של העוצמה החברתית, של הכוח של המשפחה - כמה הדברים האלה פועלים על הצוות המטפל. ומצד שני - כמה הצוות המטפל הוא כן אנושי ודמוקרטי. אלה דברים כל כך חומקים: שזורים זה בזה התרשמות מהעוצמה יחד עם שליחות הרפואה... זה היה כל כך בולט בשיח של האחות הראשית שטיפלה בשרון. היא חזרה ואמרה שבחים על "המשפחה", משפחה יוצאת דופן וכו' וכו'. כלומר בעצם התרשמה מהעוצמה. אבל מצד שני - האם עדיין נשמרה עוצמה ל"משפחה" לאחר שנים כה רבות? וכו' וכו'
 

mykal

New member
תודה על הניחומים,

ולשאלתך--בסופו של יום,
נראה לי--שה'הילה' התפקידית נעלמת ומה שנשאר זהה רק העוצמה המשפחתית.
כי בחיי היום יום של כולנו--שרון לא 'תפס' מקום'
אולי הוזכר בהקשרים פוליטיים כאלה ואחרים,
אבל לא התיחסות אישית.

והבנים הם שביקרו--הם שהיו--הם ששמעו על כל 'התקדמות' או נסיגה,
הם שראו את 'הצמח' שהוא בשבילם אבא.

ואכתוב שני דברים נוספים,

האחד--לגבי תפקיד,
נראה לי שכל תפקיד בכיר ואחראי משאיר את האדם מאוד בודד למרות היותו מוקף באנשים.
המקום היחיד שבו הוא אדם ולא תפקיד הוא המשפחה,
הילדים, האשה, ההורים, המעגל הקרוב והמחבק פיזית.

השני--ענין אישי.
אבי אושפז בפעם האחרונה ביום חמישי לפנות בוקר,
במחלקה שהיכירו כבר אותו ואת ההסטוריה הרפואית שלו.
אחותי כל התקופות שדרה אופטימיות והתחברה אישית לצוות הרפואי.
ביום חמישי בצהריים, אבי אמר--זהו מיותר אלה לא נקראים חיים,
היא נסתה לעודד, ואבא ענה,--יצאה מהחדר באמתלה, ובמסדרון פרצה בבכי--
כל הצוות הגיעה אליה מה קרה, --הא אמר--זהו סוף, הם אמרו--את? ככה את אומרת,
בואי נראה לך שאפשר להתגבר והכל יסתדר,
והיא ענתה:" ברגע שהוא לא רוצה יותר לחיות--אתם לא תצליחו, כדי לחיות צריך לרצות"
היא הזעיקה את כולנו--אבא נפרד, סידר את הענינים הכספיים בשישי.
ובשבת--ביקש נשיקה מגיסי--סובב ראש ונרדם לנצח.

כן,, רק משפחה ליד, חשה, נושמת סופגת מתמודדת.
לא התקשורת ולא החברים מהעבודה בטח לא הפוליטית.

עדיה, ככה אנחנו הולכים עם הזכרונות, עם הרצונות הלא ברורים לאיך היה צריך יותר נכון,
אין יותר נכון--יש מציאות. ואיתה אנחנו מתמודדים.

אוהבת את המחשבות שלך ואותך--ו'לוחמת' עם עצמי כמוך.
 

עדיה222

New member
MYKAL - נדמה לי שהבהירות של אביך

הבחירה שלו - זה משהו מאוד מרגיע. הוא "לקח את האחריות" עד הרגע האחרון.
כשאני חושבת על העניין הזה, "של מי האחריות" כשאבא ואמא נחלשים, תשושים, מאושפזים ושוב כשאני חושבת על אמי, עוד פעם הדמעות מציפות. ודווקא ההבנה הזאת, שאמי "לא לקחה אחריות" על "הסוף שלה", וגם לא הנהיגה ולא ניהלה את תקופת האשפוז של אבי בסוף ימיו - עוד יותר מבהירה לי משהו באופי של הוריי, וביחסים איתנו, ובאיך שהם "עמדו מול העולם". הדמעות גואות וגואות.

MYKAL תודה על התגובה ועל התמיכה.
 

mykal

New member


מענין מה שכתבת, כי אנחנו התיסרנו שלא נשארנו איתו לשבת.
ולכן כתבתי שבסופו של דבר אנחנו כל אחד/ת,
מתמודדים עם המציאות שהוא חי.
 
למעלה