אוריאל מעוז
New member
ארבעים יום קודם...
ארבעים יום קודם פטירתו של אדם יוצאת בת קול ואומרת פלוני בן פלונית נקרא לבית דין של מעלה. מאותו רגע, העולם מתכונן ומתארגן לקראת יציאת הנשמה וחזרתה אל מתחת לכסא הכבוד שם נחצבות הנשמות. בט´ תמוז תשס"א 30/6/2001 יום שבת פרשת חוקת יצאה בת קול ואמרה: תהילה מעוז בת חנה נקראת לבית דין של מעלה. באותו הבוקר קראו ברחבי בתי הכנסת בעולם: וידבר יהוה אל משה ואל אהרון לאמור. זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמור דבר אל בני יראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ו...זאת התורה: אדם כי ימות באוהל, כל הבא לאוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים. במהלך הארבעים יום לאחר בת הקול ועד כ´ באב תשס"א 9/8/2001 אמרה תהילה לחברותיה: אם אמות אוריש הכל לאחותי מילכה. בבוקר הפיגוע באתי לצאת לעבודה ומהשידה נפלה מעטפה לריצפה ותוכנה התפזר אלה היו תמונותיה של תהילה מפסח השנה כאשר חגגה אצלי ליל הסדר. בדרך החוצה לקחתי כיפה בכיס "שיהיה" אמרתי. יום הפיגוע, דקה לשתיים בצהריים, מסעדת סבארו עמוסה, שליח הפיצה ניגש לתהילה בקופה. "נו, לך כבר למשלוח" אמרה תהילה. "אני רוצה לשתות מיץ לפני שאני יוצא" אמר לה השליח. "שום דבר," פסקה תהילה "אתה הולך עכשיו!". "אל תהיי רעה" אמר לה, "נו כוס מיץ ואני הולך". "אין מיץ" אמרה תהילה, "כשתחזור תשתה, לך כבר". הסתובב השליח ויצא מן המסעדה, כשהגיע למעבר חציה ארע הפיצוץ. השליח הוא ידיד קרוב של מילכה. על הפיצוץ נודע לי כאשר ישבתי בחמ"ל גוש עציון. "פיצוץ במסעדת סבארו" התקבלה ההודעה. אחיותי שם חלפה במוחי המחשבה ומיד שלחתי רייקי לתהילה ומילכה. למילכה הרגשתי שעובר הרייקי אך לתהילה לא. חשתי בזה מיד! השכל שלי התערב ומיד חשבתי כי אני נסער מידי, המום מדי, טרוד מידי (מחקו או הוסיפו תירוצים) לכן הרייקי לא עובד כרגע. והמשכתי לחפש אותה בכל בתי החולים. מחשבתי היתה בראש ובראשונה להגיע אליה ראשון מהמשפחה על מנת שלא יאלצו לעבור את טראומת הזיהוי. במסגרת תפקידי הרבים (מד"א, משא"ז, ביטחון) ראיתי את המחזות יותר מפעם אחת וידעתי מה קורה. וב"מקרה" יומים קודם לכן חזרתי וקראתי את הפקודה "התמודדות אוכלוסיה בלתי לוחמת בזמן אסון" לא רציתי שאבא שלי או אמא שלה יחוו את חווית הזיהוי. לצערי כשהגעתי לאבו כביר התבשרתי כי אבא שלי זיהה את גופתה בהדסה עין כרם. לאחר ההספדים התחלנו בשיירה ללכת לכיוון קבורתה, לפתע נסתמו אוזני. עצמתי את עיניי ושמעתי את אחותי אומרת "אוריאל, איזה פאדיחה, כל כך הרבה אנשים באו ואני לא מאופרת" . חייכתי. ידעתי שזו באמת היא מכיוון שזה כל כך אופייני לה לדאוג למראה החיצוני. שנה שלמה גרה תהילה איתי במעין "עין פרת" שבוואדי קלט. גרנו שישה אנשים בתוך שמורת הטבע. המקלחת היתה המפל, האמבטיה היתה הבריכה שנבנתה סביב אחד המעינות. התה היה מנטה בר שצמח לאורך הנחל. תהילה היתה חוזרת לאחר הלימודים והעבודה, יורדת מהרכב לבושה היטב במיטב האופנה, נעלי עקב, מאופרת ומטופחת, חיוך על פניה (קצת ממזרי) אומרת שלום לכולם, מחבקת ונעלמת בחדר. כעבור שניות מס´ היתה יוצאת בשרוול, חולצת טי-שרט גדולה עליה במליון מידות, מגבת על כתפה "אחי, אתה בא איתי להתקלח?" יחפים היינו פוסעים על השביל עפר, בדואים בנשמה, משליכים את גופנו למים הקרים המטהרים את כל אנרגיות היום שעבר. למדנו יחד מהי שלוות נפש בטבע. מעולם לא הבנתי כיצד עברה בין שני העולמות בצורה חופשית וטבעית כל כך מנערת עיר ומסיבות לנערת פרחים וטבע. במהלך ה"שבעה" הבנתי משהו. היא תמיד ידעה כי העולם הזה "הבל הבלים" וניצלה אותו לטובתה. במותה היא הראתה לנו עד כמה חשיבות הנשמה היא מעל לכל ואת הכלי אנו משאירים אחור ואין בו חשיבות. כל ערב אני שולח לה רייקי, רייקי לנשמה ללא גוף שונה במקצת. אני שולח לה מסר אחד: את כולך אור, את עם האור, את אחד באור, את משוחררת מכל עקבות גופניות ארציות, לכי בשלום, ותנוחי בשלום. שילשום ראיתי אותה. ראיתי אותה מחבקת את מילכה אחותה ולוחשת לה: אני איתך, אני אוהבת אותך, אני סולחת לך, אני אלווה אותך. ראיתי אותה עוברת אחד אחד במשפחה ולוחשת לכל אחד דברי נחמה. באזכרה הדלקנו נרות על קברה והנרות כבו בשיטתיות. אמרתי לה: תהילה היום הולדת שלך רק עוד שבועיים, זה לא הזמן לכבות את הנרות. והנרות דלקו לכל אורך האזכרה. בסוף האזכרה כבו שוב. בשבת ישבתי וגזרתי את הכתבות עליה במעריב וידיעות. הנחתי אותם בכריכה של מילון והלכתי לשרותים. כשחזרתי תמונה אחת היתה על הספה, השניה חצי מתחת לשטיח ושאר הכתבות מפוזרות בבית. והמילון? לא זז ממקומו. במוצ"ש הגעתי למילכה והיא התחילה לעבוד על המחשב על מנת לסרוק תמונות של תהילה ולערוך מס´ תמונות יחד. באמצע העבודה היתה הפסקת חשמל. ללא שמירה. כשחזר החשמל המחשב חזר ועלה אל שולחן העבודה. "לא נורא" אמרה מילכה " אתחיל מהתחלה". היא לא הספיקה לסיים את המשפט ותוכנת ה"פוטו שופ" נפתחה לבד וכל עבודתה נשארה ללא "שמירה". וכאשר הדפיסה את התמונה הסמן של העכבר התחיל להשתולל על המסך ללא מגע יד אדם. בת זוגתי האהובה שולחת רייקי ומקבלת רייקי מתלמיד שלמד איתה רייקי שתיים. הוא בצרפת וכל יום ראשון הם שולחים רייקי אחד לשני. באי- מייל שכתב הוא אמר שהוא הרגיש שהיא בסדר אך הרגיש שיש אנרגיה של מוות והוא לא ידע למה, הוא ניסה להבין וראה שיש נשמה שנמצאת באור לבן ומשוחררת ומלאה אור. זהו בנתיים אמשיך לכתוב מאוחר יותר אור וטוב אוריאל מעוז
ארבעים יום קודם פטירתו של אדם יוצאת בת קול ואומרת פלוני בן פלונית נקרא לבית דין של מעלה. מאותו רגע, העולם מתכונן ומתארגן לקראת יציאת הנשמה וחזרתה אל מתחת לכסא הכבוד שם נחצבות הנשמות. בט´ תמוז תשס"א 30/6/2001 יום שבת פרשת חוקת יצאה בת קול ואמרה: תהילה מעוז בת חנה נקראת לבית דין של מעלה. באותו הבוקר קראו ברחבי בתי הכנסת בעולם: וידבר יהוה אל משה ואל אהרון לאמור. זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמור דבר אל בני יראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ו...זאת התורה: אדם כי ימות באוהל, כל הבא לאוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים. במהלך הארבעים יום לאחר בת הקול ועד כ´ באב תשס"א 9/8/2001 אמרה תהילה לחברותיה: אם אמות אוריש הכל לאחותי מילכה. בבוקר הפיגוע באתי לצאת לעבודה ומהשידה נפלה מעטפה לריצפה ותוכנה התפזר אלה היו תמונותיה של תהילה מפסח השנה כאשר חגגה אצלי ליל הסדר. בדרך החוצה לקחתי כיפה בכיס "שיהיה" אמרתי. יום הפיגוע, דקה לשתיים בצהריים, מסעדת סבארו עמוסה, שליח הפיצה ניגש לתהילה בקופה. "נו, לך כבר למשלוח" אמרה תהילה. "אני רוצה לשתות מיץ לפני שאני יוצא" אמר לה השליח. "שום דבר," פסקה תהילה "אתה הולך עכשיו!". "אל תהיי רעה" אמר לה, "נו כוס מיץ ואני הולך". "אין מיץ" אמרה תהילה, "כשתחזור תשתה, לך כבר". הסתובב השליח ויצא מן המסעדה, כשהגיע למעבר חציה ארע הפיצוץ. השליח הוא ידיד קרוב של מילכה. על הפיצוץ נודע לי כאשר ישבתי בחמ"ל גוש עציון. "פיצוץ במסעדת סבארו" התקבלה ההודעה. אחיותי שם חלפה במוחי המחשבה ומיד שלחתי רייקי לתהילה ומילכה. למילכה הרגשתי שעובר הרייקי אך לתהילה לא. חשתי בזה מיד! השכל שלי התערב ומיד חשבתי כי אני נסער מידי, המום מדי, טרוד מידי (מחקו או הוסיפו תירוצים) לכן הרייקי לא עובד כרגע. והמשכתי לחפש אותה בכל בתי החולים. מחשבתי היתה בראש ובראשונה להגיע אליה ראשון מהמשפחה על מנת שלא יאלצו לעבור את טראומת הזיהוי. במסגרת תפקידי הרבים (מד"א, משא"ז, ביטחון) ראיתי את המחזות יותר מפעם אחת וידעתי מה קורה. וב"מקרה" יומים קודם לכן חזרתי וקראתי את הפקודה "התמודדות אוכלוסיה בלתי לוחמת בזמן אסון" לא רציתי שאבא שלי או אמא שלה יחוו את חווית הזיהוי. לצערי כשהגעתי לאבו כביר התבשרתי כי אבא שלי זיהה את גופתה בהדסה עין כרם. לאחר ההספדים התחלנו בשיירה ללכת לכיוון קבורתה, לפתע נסתמו אוזני. עצמתי את עיניי ושמעתי את אחותי אומרת "אוריאל, איזה פאדיחה, כל כך הרבה אנשים באו ואני לא מאופרת" . חייכתי. ידעתי שזו באמת היא מכיוון שזה כל כך אופייני לה לדאוג למראה החיצוני. שנה שלמה גרה תהילה איתי במעין "עין פרת" שבוואדי קלט. גרנו שישה אנשים בתוך שמורת הטבע. המקלחת היתה המפל, האמבטיה היתה הבריכה שנבנתה סביב אחד המעינות. התה היה מנטה בר שצמח לאורך הנחל. תהילה היתה חוזרת לאחר הלימודים והעבודה, יורדת מהרכב לבושה היטב במיטב האופנה, נעלי עקב, מאופרת ומטופחת, חיוך על פניה (קצת ממזרי) אומרת שלום לכולם, מחבקת ונעלמת בחדר. כעבור שניות מס´ היתה יוצאת בשרוול, חולצת טי-שרט גדולה עליה במליון מידות, מגבת על כתפה "אחי, אתה בא איתי להתקלח?" יחפים היינו פוסעים על השביל עפר, בדואים בנשמה, משליכים את גופנו למים הקרים המטהרים את כל אנרגיות היום שעבר. למדנו יחד מהי שלוות נפש בטבע. מעולם לא הבנתי כיצד עברה בין שני העולמות בצורה חופשית וטבעית כל כך מנערת עיר ומסיבות לנערת פרחים וטבע. במהלך ה"שבעה" הבנתי משהו. היא תמיד ידעה כי העולם הזה "הבל הבלים" וניצלה אותו לטובתה. במותה היא הראתה לנו עד כמה חשיבות הנשמה היא מעל לכל ואת הכלי אנו משאירים אחור ואין בו חשיבות. כל ערב אני שולח לה רייקי, רייקי לנשמה ללא גוף שונה במקצת. אני שולח לה מסר אחד: את כולך אור, את עם האור, את אחד באור, את משוחררת מכל עקבות גופניות ארציות, לכי בשלום, ותנוחי בשלום. שילשום ראיתי אותה. ראיתי אותה מחבקת את מילכה אחותה ולוחשת לה: אני איתך, אני אוהבת אותך, אני סולחת לך, אני אלווה אותך. ראיתי אותה עוברת אחד אחד במשפחה ולוחשת לכל אחד דברי נחמה. באזכרה הדלקנו נרות על קברה והנרות כבו בשיטתיות. אמרתי לה: תהילה היום הולדת שלך רק עוד שבועיים, זה לא הזמן לכבות את הנרות. והנרות דלקו לכל אורך האזכרה. בסוף האזכרה כבו שוב. בשבת ישבתי וגזרתי את הכתבות עליה במעריב וידיעות. הנחתי אותם בכריכה של מילון והלכתי לשרותים. כשחזרתי תמונה אחת היתה על הספה, השניה חצי מתחת לשטיח ושאר הכתבות מפוזרות בבית. והמילון? לא זז ממקומו. במוצ"ש הגעתי למילכה והיא התחילה לעבוד על המחשב על מנת לסרוק תמונות של תהילה ולערוך מס´ תמונות יחד. באמצע העבודה היתה הפסקת חשמל. ללא שמירה. כשחזר החשמל המחשב חזר ועלה אל שולחן העבודה. "לא נורא" אמרה מילכה " אתחיל מהתחלה". היא לא הספיקה לסיים את המשפט ותוכנת ה"פוטו שופ" נפתחה לבד וכל עבודתה נשארה ללא "שמירה". וכאשר הדפיסה את התמונה הסמן של העכבר התחיל להשתולל על המסך ללא מגע יד אדם. בת זוגתי האהובה שולחת רייקי ומקבלת רייקי מתלמיד שלמד איתה רייקי שתיים. הוא בצרפת וכל יום ראשון הם שולחים רייקי אחד לשני. באי- מייל שכתב הוא אמר שהוא הרגיש שהיא בסדר אך הרגיש שיש אנרגיה של מוות והוא לא ידע למה, הוא ניסה להבין וראה שיש נשמה שנמצאת באור לבן ומשוחררת ומלאה אור. זהו בנתיים אמשיך לכתוב מאוחר יותר אור וטוב אוריאל מעוז
