אצבעות הקסם
מביט בך בעיון רב, מבטי ממוקד בפנייך, אני יכול לראות עכשיו כמה את מרוכזת, כמה מכוונים כל מעיינייך, כל כוחותייך, רק בדבר אחד. קווצת שיער חסרת מנוח טורדת את מנוחת פנייך היפים, ואת מנפנפת אותה בחינניות שמטריפה את חושי. פנייך מרצינות עוד ועוד בשעה שכל משאבייך, כל האנרגיה העצורה בך מתמקדת בקצות אצבעותייך, כאילו היו האצבעות קרניים זוהרות המאירות בקיסמן את החדר האפל. אני צופה בך משתאה, כל גופי חידודין, מנסה לשער מה עובר בדמיונך, האם את נהנית מכל שניה, כשם שאני נהנה? האם את מצפה לסוף, לתרועה הגדולה, לפורקן שבסיום? האם השילוב שבין העונג לציפיה, זה ההופך את עורך, את עורי לריקמה רגישה כל כך, מגורה עד כלות, האם השילוב הזה הוא שמניע אותך בשניות האלה? האם האש הבוערת בגופי דבקה בך, משוועת לפתח יציאה? ואני, כל כולי שלך, כולי מרוכז בך, בהנאתך, בויטואוזיות שלך, ביכולת שאין בעולם מי שישתווה לה להפיק הנאה מזוקקת מקצות אצבעותייך. שבוי אני בתנועות גופך, צף על פני אגל הזיעה הבודד ההולך ומתרקם לו מעל שפתך העליונה, מרחף בתוך עינייך הבוהות בי, חודרות דרכי ומותירות בי נתיב שורף, בדרכן לליבי. הנה מגיע אקורד הסיום, מי כמוני מיטיב להכיר אותו, יכול לנחש את בואו שניות מעטות לפני שהוא מגיע ובכל זאת נפעם כל פעם מחדש, נרגש כילד קטן, כל גופי נסער במערבולות של תשוקה ואהבה חסרת גבולות כשאני רואה אותך נכנסת לישורת האחרונה, כרכבת הדוהרת בלי מעצורים, ממוקדת בתחנה הסופית, אני רואה כיצד מתעוותים פניך מעט, נשימותייך הופכות חטופות, קרני הקסם שהיו פעם אצבעות ידך כאילו יצאו משליטתך, מובילות אותך, אותי, את העולם כולו לשיאים שלא ידענו עוד קודם, מין מפץ גדול שכזה, מפרק את העולם למיליוני רסיסים קטנטנים, ניצוצות של אור מאירים אותך, מעיפים אותך לגבהים מדהימים. ואז, ואז השקט שאחרי הסערה, רק שניה או שתיים, שנדמות כמו נצח, רק שבריר זמן בתוך הנצח הגדול, ובכל זאת את נועצת בי את עינייך כאילו מבקשת שיעמוד העולם מלכת, מבטינו נפגשים, ושנינו יודעים שאין צורך במילים, לא עכשיו, לא כאן. ואחרי השקט הגדול, והמבטים המצועפים, רעם מחיאות הכפיים...
מביט בך בעיון רב, מבטי ממוקד בפנייך, אני יכול לראות עכשיו כמה את מרוכזת, כמה מכוונים כל מעיינייך, כל כוחותייך, רק בדבר אחד. קווצת שיער חסרת מנוח טורדת את מנוחת פנייך היפים, ואת מנפנפת אותה בחינניות שמטריפה את חושי. פנייך מרצינות עוד ועוד בשעה שכל משאבייך, כל האנרגיה העצורה בך מתמקדת בקצות אצבעותייך, כאילו היו האצבעות קרניים זוהרות המאירות בקיסמן את החדר האפל. אני צופה בך משתאה, כל גופי חידודין, מנסה לשער מה עובר בדמיונך, האם את נהנית מכל שניה, כשם שאני נהנה? האם את מצפה לסוף, לתרועה הגדולה, לפורקן שבסיום? האם השילוב שבין העונג לציפיה, זה ההופך את עורך, את עורי לריקמה רגישה כל כך, מגורה עד כלות, האם השילוב הזה הוא שמניע אותך בשניות האלה? האם האש הבוערת בגופי דבקה בך, משוועת לפתח יציאה? ואני, כל כולי שלך, כולי מרוכז בך, בהנאתך, בויטואוזיות שלך, ביכולת שאין בעולם מי שישתווה לה להפיק הנאה מזוקקת מקצות אצבעותייך. שבוי אני בתנועות גופך, צף על פני אגל הזיעה הבודד ההולך ומתרקם לו מעל שפתך העליונה, מרחף בתוך עינייך הבוהות בי, חודרות דרכי ומותירות בי נתיב שורף, בדרכן לליבי. הנה מגיע אקורד הסיום, מי כמוני מיטיב להכיר אותו, יכול לנחש את בואו שניות מעטות לפני שהוא מגיע ובכל זאת נפעם כל פעם מחדש, נרגש כילד קטן, כל גופי נסער במערבולות של תשוקה ואהבה חסרת גבולות כשאני רואה אותך נכנסת לישורת האחרונה, כרכבת הדוהרת בלי מעצורים, ממוקדת בתחנה הסופית, אני רואה כיצד מתעוותים פניך מעט, נשימותייך הופכות חטופות, קרני הקסם שהיו פעם אצבעות ידך כאילו יצאו משליטתך, מובילות אותך, אותי, את העולם כולו לשיאים שלא ידענו עוד קודם, מין מפץ גדול שכזה, מפרק את העולם למיליוני רסיסים קטנטנים, ניצוצות של אור מאירים אותך, מעיפים אותך לגבהים מדהימים. ואז, ואז השקט שאחרי הסערה, רק שניה או שתיים, שנדמות כמו נצח, רק שבריר זמן בתוך הנצח הגדול, ובכל זאת את נועצת בי את עינייך כאילו מבקשת שיעמוד העולם מלכת, מבטינו נפגשים, ושנינו יודעים שאין צורך במילים, לא עכשיו, לא כאן. ואחרי השקט הגדול, והמבטים המצועפים, רעם מחיאות הכפיים...
