הצצה אל תוך תהליך קוגניטיבי
הצצה אל תוך תהליך קוגניטיבי – 3 שורות ראשונות משיר. "שמיעתם של הציפורים, אל חיקוייו של האדם, משוחרר מכל תריס פגום." מהו הנושא בשורת הפתיחה? האם אפשר לנחש או להניח מה יהיה הנושא בשיר? האווירה? מצב הרוח של המשורר? קיבלנו פרוש מפי הכותב שכוונתו הייתה "כשאתה שומע את קולן של צפרים". כלומר הכוונה הייתה שהנושא יהיה "אדם". כשרוצים להדגיש שמדובר באדם השומע את קולן של הצפרים "אני" או "אדם" חייב להופיע כנושא ואז לכתוב משהו כמו: בשמיעתי קול צפרים. או באופן ´כללי´ יותר: כש[אנשים] שומעים צפרים. או אפילו בהשמיע צפרים [לכל דכפין בסביבה…] את קולן… המשפט "שמיעתם של הציפורים” לא נותן לנו כקוראים שום רמז לכך שהנושא הוא "אני" ששומע קול צפרים. בהעדר רמזים, הקורא באופן אוטומטי מייחס את הנושא לצפרים. ואז, המשפט "שמיעתם של צפרים" סתם נראה לנו בהטיה לא נכונה, ואולי אפילו כשגיאה מכוונת – כי הרי בשירה עסקנן (ואנחנו מאוד סבלניים). אם כן, בהיעדר רמז שמדובר באדם כנושא, הקורא עושה משהו שנקרא "השלמת פערים". מבחינתו, השורה הראשונה צ"ל שמיעתן של צפרים והופ! הצפרים הן הנושא. המסר שעובר לקורא הוא שמדובר בשמיעה שלהן, אפילו אם הן שומעות רק את עצמן. כלומר, בהעדר רמז כלשהו, ומכיוון שלא נאמר לנו אחרת, מהשורה הראשונה נדמה לנו שמדובר פה בצפרים… ואולי גם את מה שהן מייצגות... כך יוצא הקורא לדרך להמשיך אל השורה השנייה. [ונכון שהייתה גם כוונה שנבין שמדובר בצליל שהוא "הכי נעים לאוזן מבחינתך" אך, שוב, אין לנו כקוראים שום רמז לכך שזה מה שהמשורר רצה – אבל זה די זניח. אפשר גם בלי. נוכל להבין יותר מאוחר שמדובר במשהו נעים מתוך האווירה בשיר - למשל]. אחר כך, שוב באופן אוטומטי, מנסה הקורא לחבר את המשפט הראשון עם המשפט השני. המוח שלנו בנוי על ברירת מחדל "מחברת" ו"מקשרת". אם אנחנו מקבלי פרטים, נחפש להם קונטקסט ואם אנו מקבלים קונטקסט – נחפש את פרטיו. בהתחשב בכך שזה עתה השלמנו פערים והנושא בעינינו הוא שמיעתן של צפרים – ומתוך זה שאנו יודעים את מבנה השפה העברית, אנו מצפים למילת הקישור ´אֵת´. אנחנו אפילו רוצים לדעת ´את´ מה הן שומעות: את עצמן? את האדם? את התריס הפגום… אין לדעת. וכאן אנו נתקלים במשהו שהוא מעין "שבירת מוסכמות" עם מילת החיבור "אל". ראוי לציין שאנחנו לא כל כך "מרובעים". אנו מוכנים לקבל שבירת מוסכמות. במיוחד בשירה. משהו שהוא לא בברירת המחדל שלנו… אבל יש תנאי: שבירת המוסכמות חייבת לשבת על משהו מוכר. אחרת קורה לנו דבר מעניין אחר: המוח שלנו, שלא הצליח עד עתה לחבר ולקשר (אסוציאטיבית או תחבירית) מתחיל לשמור את האינפורמציה בזיכרון לטווח קצר - כמו רשימת מלים אקראיות - בתקווה שהנה, עוד מעט יהיה חיבור כלשהו למשהו מוכר, לקונטקסט... ויבוא לציון גואל. המוח כאילו "מחזיק" את האינפורמציה הלא ברורה בדריכות, בקשב ובצפייה לרמז הראשון לכך שהדברים אכן ניתנים לחיבור, והעולם כמנהגו נוהג. [מיותר לומר שככל שמעמיסים על הזיכרון מלים ומשפטים ללא קשר ברור, הקורא מאבד קשב]. מילת החיבור שנבחרה בין השורה הראשונה לשנייה היא ´אֵל´. ´אל´ היא ווקטור. היא שולחת אותנו במרחב מיעד X ליעד Y : מהציפור (מהנושא) אל משהו אחר. אם רוצים להשתמש בווקטור ´אל´ – חייבים תחבירית איזה פועל. הצפרים שומעות X + פועל -> אל שמיעתם/ן של צפרים מתעופפת אל… חיקוייו של אדם שמיעתם/ן של צפרים מהדהדת אל… חיקוייו של אדם גם כאן, בשורה השנייה, הייתה שבירת מוסכמות נוספת. לא היה פועל. וכך יוצא שעל ההתחלה מוחנו "מחזיק" שתי שורות פתיחה שנכנסו לאחסון קצר מועד בצפייה דרוכה לקשר שיבוא. ואז מגיע המשפט השלישי: "משוחרר מכל תריס פגום". המלה "משוחרר דווקא במקום. "חיקוייו של אדם משוחררות ממשהו, או האדם עצמו משוחרר ממשהו. עכשיו רק צריך להבין מי משוחרר וממה. הרי כמובן שלא מדובר על תריס קונקרטי. אנחנו לא מסתובבים מחוברים לתריסים ככה, ביום יום. מה שהמוח עושה עכשיו זה להתחיל לדפדף במאגרי האסוציאציות שלו (בנוסף לכך שעדיין הוא מחזיק בזיכרון שני משפטים שמחכים להתחבר לאן-שהוא). בואו נראה… מה עולה (במוחי, רק במוחי! מישהו אחר אולי יעלה במוחו דברים אחרים) עם תריס פגום? מרפסת, תל אביב של פעם, שמש נכנסת באלכסון, אלטע זעכן, "על העוקם", להיתקע במסילות, חריקה… מה מכל זה קשור לחיקוי או למשהו שצריך להשתחרר ממנו?... המממ... אולי רק החריקה. כפי שרואים, הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה כדי לנחש או להניח שאולי מה שקראתי עד עכשיו פירושו: אדם המחקה ציפור נשמע כתריס פגום. מבחינת תהליכי החשיבה שלי כקוראת – לא רק שהתאמצתי קשות אלא גם הלכתי לאיבוד כבר בפתיח. אני שומרת במוח שני משפטים שמחפשים להתחבר לאן-שהוא + דימוי שהקשר שלו לשירת צפרים וחיקוי האדם הוא בגדר השערה בלבד: החריקה הצורמת שתריס פגום עשוי להשמיע. לחריקה הזו הגעתי בדם ואש של עבודה ועדיין לא בטוח שהבנתי … כמו כן אני עדיין מחפשת להבין מהו המסר? מה בעצם נאמר פה על האנשים? על הצפרים? על היחס ביניהם? על שחרור? מבחינת התהליכים הרגשיים שקורא עובר במגע עם טקסט – זה אפילו יותר מורכב. על מנת שטקסט יהיה בר עיבוד צריכים להתקיים שני תנאי מינימום 1 – קוהרנטיות (בהירות המסר) 2 – קוהסיביות (החיבור – הדבק, שמחזיק הכל ביחד) כששני התנאים הבסיסיים מופרים, הקורא חווה קשת רחבה של רגשות :כעס, בלבול, תחושת תעתוע, תסכול, אכזבה, צחוק, מבוכה… ועוד. אין תחושת "אה הה! הבנתי" אין תחושה של – המלים הללו "מצלצלות אמת" או "יושבות לי טוב". לא שכעס ובלבול זה רע! לפעמים שיר במכוון "עושה זאת" – הרי ממקום כועס אפשר גם אפשר להתחבר... אילו היינו יודעים על מה אנחנו כועסים ולמה. כשהמסרים לא ברורים והדבק לא מדביק – קיימת נטייה "לכעוס על המשורר". התחושה היא שהוא עבד עלינו. הנה התאמצנו כל כך, שמרנו בזיכרון, חיפשנו קונטקסט, חיברנו, דפדפנו במאגר אסוציאטיבי – עשינו כל זאת ועדיין לא הבנו. זה משאיר טעם של תסכול. תחושה של "אולי אני מטומטם" או כי לא הבנתי, או כי התאמצתי לשווא. זו חוויה מאוד קשה לקרוא או לשמוע מישהו מדבר, להבין כל מלה בנפרד ולא להיות יכול לקשר ולחבר את המילים למסר ברור (או לכמה מסרים עם דבק ביניהם). אפילו שירי nonsense, שבהגדרתם אמורים להיות לא מובנים, ששוברים מוסכמות שפה על ימין ועל שמאל, משאירים כר נרחב לעבודת חיבור וקישור קוגניטיבי הן במישור האסוציאטיבי והן במישור הפונטי. מי שרוצה לראות דוגמאות לכך, יבקר נא בפורום "פלרטוטי לשון" . השורה התחתונה בהיבט הקוגניטיבי היא להיות מודע ל"איך המוח שלנו עובד". מהם יחסי הגומלין בין השפה, המבנה התחבירי שלה, הלקסיקון, המטאפורות וכו´ לבין המסר שרוצים להעביר. בהנחה ששפה מייצגת חשיבה, וחשיבה מייצגת תפיסת מציאות, אין לנו אלא "לעבוד בהילוך אחורי" כשאנו מתכוונים להבין או לפענח טקסט (או נאום) כלשהו. אנו שומעים את השפה, משווים את הטקסט אל תפיסת המציאות שלנו על ידי הנחת הנחות במישור הקוגניטיבי (של החשיבה) התרבותי (הקשור לקונטקסט) והרגשי, אנו מנסים לבדוק עם ההנחות שלנו מתאמתות, מקבלות מענה, מאוששות. אז ורק אז אולי נוכל להגיד משהו או להתחבר אל תפיסת המציאות של הכותב/דובר. ולא אמרתי עוד כלום על התהליך הרגשי שמלווה את כל התהליך הקוגניטיבי במסלול מקביל. אולי בפעם אחרת.
