אפשר..?

אור0424

New member
תודה... כן עוד שניים

כתבתי לך את כל זה, כדי שתדעי שיש חיים אחרי החוויות שעוברים עם ההורים.
נכון שהאידיאל הוא כזה של משפחה חמה ומאושרת, אבל לא כולנו מגיעים מכזו, אני דוגמא לכך. החלטתי שאני יוצרת לי את מה שאבד ואת מה שנעלם.
והיום אני בעלת משפחה בעצמי. ומתוך מודעות ברורה יצרתי לי קן חמים ונעים.
זה מה שאני מאחלת לך, במידה ושזה מה שאת רוצה לעצמך. זה אפשרי. ומבחינתי אין דבר כזה להיות בדיוק כמו ההורים שלנו. בחרתי לקחת מאימי את הדברים המדהימים שהיו בה. בחרתי להשאיר את אבי על כל תכונותיו מאחור. אל תפחדי ותצעדי קדימה. אני מאמינה גדולה בכך שהעתיד הוא מה שאנחנו מחליטים לעשות ממנו.
 
הלוואי וזה היה כ"כ קל כמו שאת כותבת.

לא מזלזלת בך חלילה, אבל הפאקים שבי מורכבים לא רק על הסיפור עם האם..לצערי,
אני כמו בן אדם שאמור לעבור ניתוח, והשיקום ממנו קשה, אז אין מה לחשוב בכלל על ילדים ובעל,
מי ירצה להכניס את הראש הבריא למיטה חולה? גם אני לא הייתי עושה את זה. מודה.
 

עדיה222

New member
לאור - רוממת את רוחי

"העתיד הוא מה אנחנו מחליטים לעשות ממנו" - זה ממש מעודד אותי, גם כנסיון מוכח שלך וגם כתפיסת האדם.
 

אשבל1

New member
אור את מקסימה

ומפיצה הרבה אור...
 

mykal

New member
אור, אני מעריצה שלך,

כמה כח אפשר לשאוב מדבריך,
ללמוד, כמה האדם יכול לרומם עצמו, ולגלות את האור הצפון בו.
כמה נכון ללמוד, לדעת לא לנבור בעבר,
כדי לאפשר חתירה קדימה. ובניה עצמית.

אני לפחות לומדת ממך, (בהתמודדות עם המציאות של היום)
לסלוח, ואולי פחות להתחשבן.

את בהחלט מדהימה, ואני מקוה שקיפודה של אמאווזה
תוכל להתחזק ממך, ולבנות לה חיים יפים.

תודה לך.
 

עדיה222

New member
הקיפודה של אמאווזה היקרה

ברוכה הבאה!!! אני מקווה שתמצאי סעד מסויים בכתיבה כאן. הכתיבה בפורום זאת תופעה די משונה, אבל לי מאוד עזרה ברגעים שבהם היה לי מאוד מאוד קשה, וידעתי בצורה הכי חריפה שאני לא יכולה להביע את הרגש שלי לפני הקרובים לי. וטיפול פסיכולוגי - היה לא בא בחשבון מסיבות רבות. אז כתבתי כאן, וסקאלי שניהלה את הפורום לפני אשבל השיבה לי כמה תשובות, ממש מעטות, שהיתה בהן עדינות גדולה, אנושיות ובגרות, ומשתתפות הפורום הגיבו בחום גדול, בקבלה, בהבנה, ולמרבה הפלא המילים האלה המוקלדות שהופיעו על המסך, פעלו פעולה מאוד מיטיבה. ועד עכשיו כשאני זוכה לתגובות של אשבל, ושל המשתתפות בפורום, אני מאוד נעזרת.
זאת כמובן לא עזרה "טיפולית" כמו בטיפול מעמיק פסיכודינמי וכו'. אבל יש הרגשה של קשר אנושי ושל הקלה, ובעיקר אני מרגישה בפורום משהו שתומך בי במיוחד, והוא "כבוד האדם", וזאת דווקא מפני שהחיים שמתבטאים כאן הם כל כך שונים, כל מיני נשים, בנות כל מיני גילים וכל מיני צרות ומצבים הכי קיצוניים וגם הכי "רגילים".

בקשר למכות לילדים - - אני מכירה כמה אנשים (נשים וגברים!) שגדלו ברדיפה ואף במכות וכו', בהזנחה למיניה, והיחס שלהם לילדים שלהם הוא אחר לגמרי. אני יודעת שהגדילה הקשה טבעה חותם, וניכרת באישיות שלהם וגם ביחסים עם הילדים, ובכל זאת - איזה הבדל, איזו מחוייבות, איזו מחשבה, איזו מסירות, איזו תבונה ותחכום, איזו תקשורתיות. הדורות מאוד שונים זה מזה, ויש הבדלים גדולים בשכל ושיפורים גדולים.

אני משערת שעד שיהיו לך ילדים (נפלאים ומתוקים!!) עוד תעבורנה כמה שנים, שנים בהן תצמחי, תעבדי את הביוגרפיה שלך, תהיי מוגדרת יותר לעצמך, וגם ההבדל בינך לבין אמך לבינך יהיה לך ברור לגמרי. אני ממש בטוחה שככל שתתחזקי בנפש, הסיוט הזה, החשש, שאת דומה לאמך, ילכו ויתפוגגו.

אני מקווה שתצליחי יותר ויותר לספר את האמיתות ואת העומקים שלך למטפלת. אבל יש גם התקדמות בטיפול דרך "העברה", נכון? כך שגם אם לא מספרים, אלא רק נמצאים בתוך יחסים עם המטפלת, זאת מין עבודה טיפולית. ורק שיסלחו לי הפסיכולוגים הקליניים שאני מעזה לדבר על התחום שלהם... ואני מקווה שאני לא טועה...

מאחלת חימום וזרם חשמלי תקין
עדיה
 
למעלה