אפשר לשתף אתכן?
אני מרגישה נורא לבד לאחרונה. בפורום הבית שלי "לקראת הריון" התחלתי להרגיש קצת לא שייכת- מתקדמת מדי. ואילו כאן, אני עדיין חדשה ורק בתחילת הדרך ולמרות שאתן מקסימות, גם כאן אני עוד מרגישה ממש שייכת. מתוך החלטה משותפת שלי ושל בעלי אנחנו לא מספרים לאף אחד מה שאנחנו עוברים. אני לא מעונינת בשלב זה לשתף אף אחד ממשפחתי או חברותי אבל מצד שני מרגישה צורך לדבר, לשתף, להתיעץ. בעלי מקסים ותומך נורא אבל לא מרגיש את הצורך לדוש בזה כל הזמן כמוני. הוא יותר תכליתי, בקטע של "נעשה מה שצריך" ואין צורך לדבר על זה יותר מדי. טוב, כל זה היה בעצם הקדמה כדי לספר שאני פשוט לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר בשבוע האחרון. התפוקה שלי בעבודה ירדה כמעט לאפס ובכלל מצב הרוח שלי די שפוף. אני כל הזמן חושבת על זה, מתכננת, בודקת סיכויים, מחפשת מידע באינטרנט, מנסה להחליט לאיזה מומחה כדאי לפנות. בקיצור זה משתלט עלי. אתמול הכרחתי את עצמי להתחיל לקרוא ספר בערב רק כדי לנסות להסיט קצת את המחשבות לכיוונים אחרים. זה עזר דווקא אבל היום אני שוב בעבודה ושוב המח שלי עסוק רק בזה. וחוץ מזה הבוקר בדרך לעבודה קרה לי משהו שעוד לא קרה אף פעם. תמיד כשאני רואה ילדים מתוקים יש לי איזו צביטה של קנאה, אבל היום כשראיתי אמא הולכת עם ילדון מקסים, מתוק ויפהיפה הרגשתי פתאום כאב בלב. לא סתם רגש של קנאה אלא ממש הרגשתי את זה פיזית, כאילו נתנו לי אגרוף לתוך הלב. אתן מבינות למה אני מתכוונת? אולי אני יורדת מהפסים, לא יודעת... אבל עשה לי טוב לשפוך קצת את הלב, ונעם אמרה שאין לה בעיה עם מגילות... תודה על ה"הקשבה".
אני מרגישה נורא לבד לאחרונה. בפורום הבית שלי "לקראת הריון" התחלתי להרגיש קצת לא שייכת- מתקדמת מדי. ואילו כאן, אני עדיין חדשה ורק בתחילת הדרך ולמרות שאתן מקסימות, גם כאן אני עוד מרגישה ממש שייכת. מתוך החלטה משותפת שלי ושל בעלי אנחנו לא מספרים לאף אחד מה שאנחנו עוברים. אני לא מעונינת בשלב זה לשתף אף אחד ממשפחתי או חברותי אבל מצד שני מרגישה צורך לדבר, לשתף, להתיעץ. בעלי מקסים ותומך נורא אבל לא מרגיש את הצורך לדוש בזה כל הזמן כמוני. הוא יותר תכליתי, בקטע של "נעשה מה שצריך" ואין צורך לדבר על זה יותר מדי. טוב, כל זה היה בעצם הקדמה כדי לספר שאני פשוט לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר בשבוע האחרון. התפוקה שלי בעבודה ירדה כמעט לאפס ובכלל מצב הרוח שלי די שפוף. אני כל הזמן חושבת על זה, מתכננת, בודקת סיכויים, מחפשת מידע באינטרנט, מנסה להחליט לאיזה מומחה כדאי לפנות. בקיצור זה משתלט עלי. אתמול הכרחתי את עצמי להתחיל לקרוא ספר בערב רק כדי לנסות להסיט קצת את המחשבות לכיוונים אחרים. זה עזר דווקא אבל היום אני שוב בעבודה ושוב המח שלי עסוק רק בזה. וחוץ מזה הבוקר בדרך לעבודה קרה לי משהו שעוד לא קרה אף פעם. תמיד כשאני רואה ילדים מתוקים יש לי איזו צביטה של קנאה, אבל היום כשראיתי אמא הולכת עם ילדון מקסים, מתוק ויפהיפה הרגשתי פתאום כאב בלב. לא סתם רגש של קנאה אלא ממש הרגשתי את זה פיזית, כאילו נתנו לי אגרוף לתוך הלב. אתן מבינות למה אני מתכוונת? אולי אני יורדת מהפסים, לא יודעת... אבל עשה לי טוב לשפוך קצת את הלב, ונעם אמרה שאין לה בעיה עם מגילות... תודה על ה"הקשבה".
